בסיעתא דשמיא גמורה
נכתב בכלל בקיץ אבל דבר לא השתנה.
אולי רק קצת.
פשוט מתגעגעת אליה.
לריח שלה, לחיוך הצחור האמיתי, לראות אותה מכינה תרגילים לאחי הקטן בדביקות שישמור על כושר נלחמת עליו שהוא מסוגל, לאוכל שלה,
לכיסופים שלה לאמת, ללכת בעיניים עצומות כשהיא יודעת שמשהו זה אמת, להתקשר בשמחה כשאני מקבלת ציון טוב וגם כשלא,
לצחוק הכי מתגלגל ומדביק שהכרתי, לספר לה, להתייעץ איתה, כמה חכמה היא הייתה.
היא הייתה המצפון של כולנו, המלאך של כולם, והכותל של כולם.
היום לאבא יש יומולדת, את יודעת.. את בטוח רואה כמה קשה לו וכמה הוא משתדל להמשיך הלאה בשביל כולם.
כולנו נותנים פייט. גם בבית, גם עם תהילה, גם אם זה לתמוך בו בצעד הבא הגדול הזה.
ואני כל כך משתדלת.
כל כך מתגעגעת וזה לא מפסיק. וזה בא בגלים אבל אין יום שאני לא חושבת עלייך. מתגעגעת. תוהה מה היית אומרת אילו.
וזה מייסר להסתכל ולהריץ תמונות של השנתיים האחרונות ולראות שאת לא שם. כאילו יש חור עצום בתמונה.
לראות את האוצר הזה שהתעקשת להביא לעולם, אחת המתנות של חיי, גודלת בלעדייך.
היא כובשת את יודעת. כל מי שמביט בה מתאהב מהרגע הראשון.
להבדיל, כמוך. הכי מפחיד זה כשהיא מביטה לך בעיניים ואז יש איזה זיק של שניה של להיזכר כל כך בברור בהבעה שלך.
אני משתדלת כמה שפחות לחשוב על הדברים שהייתי צריכה עוד לעשות איתך. אבל אי אפשר שלא לחשוב על זה, כשיש לך חברה מתארסת או בהריון.
אי אפשר להשאיר את אמא מחוץ לתמונה.
נכון שתיהי איתי?
הלוואי שאת גאה בי. למרות שיש לי עוד הרבה להשלים את החסר.
וזה בסדר, באמת, לומדים לחיות בלי. אבל הגעגוע הזה כנראה שלא יפסיק לעולם.
ואני לא רוצה שיפסיק או יכאב פחות.
אני שמחה שזה ככה. זה מוכיח שאני לא שוכחת.
רק, שמי יזכיר לי להמשיך האלה אם לא את?
היאוש שלי גדול עליי.
אבל אני, אני לא גדולה עליי, אני בדיוק מה שצריך לעכשיו.
10 גדול עם כל הדפקטים שלו. עדיין 10.
שלחת לו, ביקשת מהקב"ה, אחלה מתנה,
שיהיה רק במזל טוב בעז"ה,
אצבעונית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אצבעונית