בס"ד
זה בא מאוחר בלילה בלילה. שכל הבית ישן.
שהאופוריה יורדת ושאת ספק נהנת ספק סובלת, מהפוזה האידיוטית המיוסרת הזו.
כי את לא מתקתקה כמו שכולם מכירים ואת הטיפה מזה שאת מראה ביום,
אף אחד לא רואה בלילה.
את לא נותנת לאף אחד לראות אותך קרבית.
הבונקרית הראשית.
ונורא נהנת לפני שבוע מהלא כלומיות בעבודה הסתמית שמצאת. שגם עליה את צריכה להודות להלל ולשבח.
קצת שקט אחרי הטירוף הזה.
אבל עכשיו כבר נמאסו עליי הדקירות באצבעות, הזמזומים, האנשים המעצבנים, המוזיקה של האנשים חסרי הדעה.
כי לועזית הם ישימו מאידיאל. הילדים המעצבנים בקניון עם האמהות השחוקות שלהם.
כשאני כל כך לא מבינה כבר למה? מי רוצה חיים כאלה?
וקולטת מה אני אומרת.
ופשוט שוטפת את עצמי, לא, זה לא שחס וחלילה את לא רוצה ילדים, אבל לא ככה.
וברור שאת רוצה. בקדושה את רוצה. בלי חוצפה וחומרנות, שללא ספק שבעולם המשוגע הזה, זה נס.
ומה את בכלל מחפשת לעצמך נסיונות? בפעם האחרונה שביקשת קיבלת כפל כפליים.
כשחוזרים לפוזה המיוסרת, אז הכל אפור יותר, חיוור יותר, מתפשר יותר ומאתגר כל כך פחות.
ואת שונאת את המצב. שונאת להיכנע ליומיום. שונאת את הדקירות מאנשים. ורוצה זמזומים מילדים אחרים.
קולטת כמה את לא מבינה כלום.
ורק אז את מגיעה לתובנה שאת לא יותר מאמא שחוקה של התולדות של המעשים שלך.
בין קירות הפוזה המיוסרת בשקל שצבועים בשמנת.
מחפשת דירה להשכיר.
לומדת איך הופכים את השכנים לנאים בעיניי.
אצבעונית.
http://www.youtube.com/watch?v=r6OJaznoZEI
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אצבעונית