עצמתי עיניים לכמה דקות ואז פקחתי אותן והוא עמד מולי.
הוא לבש את הבגדים הפשוטים ביותר שאפשר לדמיין - ג'ינס וחולצה חלקה, אבל בעיניי לא היה דבר יפה יותר ממנו.
הוא התקרב אליי והניח יד אחת על מותני ויד שניה על לחיי, רכן ונשק למצחי.
עצמתי עיניים, שוב, מטושטשת מאושר שהוא חזר אליי. ייחלתי לזה כל כך הרבה זמן.
נשמתי עמוק כדי לזכור את הריח שהוא הדיף ונאנחתי, הקלה שטפה אותי.
התגעגעתי אליו כל כך.
ייחלתי לו חודשים מאז שהוא אמר את המילים הגורליות שהפרידו בינינו,
שהותירו אותי שבורה, ושום דבר לא הצליח לתקן את הלב שלי.
חוץ ממנו.
לחשתי לו שאני אוהבת אותו, דבר שעשיתי הרבה פעמים קודם,
דבר שיכול להיראות פשוט, אבל עכשיו צמרמורת עברה בי כשביטאתי את המילים.
הסתכלתי לו בעיניים היפות שלו כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא לא יעזוב שוב.
"זו הייתה טעות ואני מצטער", הסביר.
האמנתי.
החיבוק שלנו ארך שעות שניראו לי כשניות ולא רציתי להניח לו.
האהבה שלי חזרה אליי, החור בלב שלי הושלם שוב,
החצי השני שלי עמד מולי ואחז בי.
עצמתי את עיניי וניסיתי להריח אותו שוב, אבל משהו השתנה.
הריח שלו נעלם, האחיזה התרופפה.

כשפקחתי את עיניי למציאות, מצאתי את עצמי יושבת מול המחשב, בוהה במילים שנאמרו לפני כמה חודשים,
בלי היכולת לחזור אחורה ולשנות את המצב...
"זה פשוט נגמר."

נכתב  לתחרות.