וואו, לא חשבתי שאי פעם אפנה אליך ככה יותר.
קשה לי אפילו לכתוב את זה, כי זה פשוט... לא אנחנו... כבר לא.

אני כותבת את זה בתקווה שמעתה ואילך אצליח להתאפק.
להתאפק מלבכות עליך, להתאבל, אפשר לומר. הרי זה קורה לעיתים כה קרובות.
להתאפק מלרצות לראות אותך.
מה שמזכיר לי. ביום שישי הייתי שיכורה. אבל ידעתי מה אני עושה.
ובאתי עד לשם רק כדי לראות אותך.
היה חשוך, לא ראיתי טוב ושתיתי מספיק. אבל זה הספיק. אני מקווה שלא ראית כמה בכיתי.

מלאך שלי, אמרתי לך פעם, שתמיד אתה תהיה.
ועכשיו, אחרי 8 חודשים... זה עדיין תקף.
אני אוהבת אותך כל כך, למרות הכל.
אני חושבת עליך כל יום.
אני לא יכולה לתאר לך כמה נקשרתי לצמיד שהבאת לי לפני שנה.
הוא לא יורד ממני... אני לא יכולה שלא להיות איתו.

אני מתגעגעת אליך. לחיבוקים שלך. לנשיקות. במיוחד על המצח.
גרמת לי להרגיש כל כך אהובה. כל כך מוגנת.
ואתה הראשון... בכל כך הרבה דברים.

אני לעולם לא אשכח אותך.
אני אוהבת אותך, מלאך שלי. כל כך. תמיד.

אתה לא יודע כמה אני אוהבת אותך.

נכון לעכשיו אני לא מסוגלת לבכות עליך יותר...

ואני כ"כ משתדלת שלא לחשוב עליך.

כמובן שזה לא מצליח.

אני רק מקווה שלא יהיה לי כוח לבכות יותר.

כי זה כואב כל פעם,

כואב לפני שאני מוציאה את זה, כואב בזמן, כואב אחרי.