אומרים שהעולם הוא ג'ונגל וכמו בטבע, רק החזקים שורדים תוך כדי שהם רומסים וטורפים את החלשים. אני מסכים לצערי עם האמירה, רק שלפעמים קורה שמי שהוא חלש או יותר נכון, מעמיד פני חלש ומסכן, מצליח לשטות ולתמרן את כל כולם כדי לשרת את האינטרסים שלו, לא כי הוא באמת חלש וזקוק להגנה מיוחדת, אלא פשוט הוא ערמומי באופן בלתי רגיל. מהבחינה הזאת, נשים הרבה יותר חזקות מגברים והן למעשה השולטות והדומיננטיות ביותר.
האלימות בבתי הספר ובקרב בני נוער הולכת ומחריפה, מדינת ישראל "מובילה" בגדול ומגיעה בכל פעם לשיאים חדשים. הנתון הכי ברור שהוא נכון לגבי ישראל כמו לגבי כל מקום אחר בעולם הוא שרוב הנפגעים של אלימות זו, במיוחד ברמות החמורות והקיצוניות יותר, הם בנים: נתונים, עובדות
בגלל שהעניין מורכב, מסורבל ומסובך מאוד אציג רק חלק קטן ממה שעברתי בילדותי במערכת החינוך שפעלה באופן שיטתי להשמיד אותי (במלוא המובן - פיזי ונפשי כאחד):
חוויתי בילדותי אלימות מאוד קשה וקיצונית במשך שנים רבות בביה"ס, כולל ניסיון חניקה למוות שכמעט הצליח, רק בגלל היותי מטרה קלה ונוחה. בילדותי הייתי עדיין בריא פיזית, אבל הייתי "חנון" ולא הייתה בי שום תוקפנות ולא יכולתי להגיב באלימות גם לא למטרות הגנה עצמית. מה שהכי מקומם בכל הסיפור, שמערכת החינוך תמיד הגנה על התוקפים ולא רק שלא עשתה שום דבר כדי להגן עליי - המערכת הענישה דווקא אותי באופן שיטתי ובצורות הכי אכזריות ו"יצירתיות".
כשהוריי התלוננו, המורה טענה "אם הוא לא יודע להחזיר מכות - זאת בעיה שלו", אבל כאשר הייתי מגיב מילולית להתקפות מילוליות ("הכל חוזר אליך"), הטענה נגדי הייתה ש"אני מתגרה בילדים". היו מקרים נדירים מאוד שבהם ניסיתי להתגונן וזכור לי מקרה שבו סגנית המנהל התנפלה עליי ממש פיזית, תפסה את ידיי וצעקה עליי "מה אתה מנסה להרוג אותו?!".
פעמים רבות נסעתי עם הוריי לתחנת המשטרה והגשתי תלונות נגד ילדים שתקפו אותי כל יום אבל זה לא עזר בגלל גילם הצעיר.
בכיתה ב' ו-ג' הייתה לי גם מורה שנהגה להכות אותי מאוד חזק רק כי התקשיתי בשפה ולא הבנתי אותה: סטירות מאוד חזקות עם זעזוע בעצם הלסת, ניסיון לקרוע לי את האוזן, משיכה בצווארון ועוד. התלוננתי אבל אותה מורה טענה שאני "משקר" והכריחה אותי לעמוד בפני הכיתה ולהגיד "אני נשבע שאני בחיים לא אשקר יותר". בגלל האלימות גם מצד הילדים וגם מצד המורה (שהיו לה התקפי עצבים מפחידים ו"קריזות") היו לי המון חיסורים ומשרד החינוך תפר לי תיק שחור. קיבלתי איומים מקצינת ביקור סדיר על כך שיסגרו אותי במוסד סגור לעבריינים צעירים והוריי ייכנסו לכלא על הפרת "חוק חינוך חובה". לאחר שסיימתי כיתה ד' (גיל 10) עברתי לפנימייה שבה חשבתי שאוכל סוף סוף ללמוד ולהתקדם אבל התברר לנו באיחור שזאת למעשה פנימייה על-תנאי לעבריינים צעירים (רק בנים).
המנהל אמר לי בפירוש:"יש לך תיק שחור במשרד החינוך". היו שם תנאים של כלא, הרבה עבודה פיזית, בעיקר עבודות נקיון ומעט אוכל. היה לי גם משעמם בטירוף כי כל היום הילדים רק שיחקו כדורגל, החדרים בקרוונים שבהם גרנו היו נעולים רוב שעות היום ונאלצתי להסתובב כמו כלב רחוב בשטח הפתוח הענק. למזלי, הוריי התעקשו, למרות האיומים שיעמידו אותם למשפט ויעבירו אותי למוסד סגור לעבריינים, והוציאו אותי משם לאחר כחודש. למרות שהיה שם איום ונורא, היו לי מספר חברים טובים שהיו קרובים אליי כמו אחים ועזרו לי מאוד. המדריכים ובעיקר המדריכות היו פשוט היטלרים קטנים כל אחד.
אומנם חזרתי לבי"ס אבל האלימות רק הלכה והחמירה, כך גם הייחס העויין לו זכיתי מצד המערכת, במיוחד מורות ועובדות סוציאליות, כולן נשים, כולן אשכנזיות וכולן האשימו אותי, השפילו אותי וצידדו בתוקפים בטיעונים כמו "אתה לא אוהב כדורגל וספורט - סימן שאתה לא ילד חברותי אז אתה אשם שמציקים לך".
אחד האירועים הקשים ביותר שעברתי היה טקס סיום כיתה ו' ובמיוחד ההכנות לקראת הטקס שכלל בין היתר מצעד צבאי. הושפלתי, הוכיתי, ועברתי התעללויות פיזיות ומילוליות מאוד מאוד קשות לעיניהם של כ90 ילדים(!), אתם יכולים לדמיין לעצמכם את שאגות הצחוק???
משרד החינוך בפירוש תפר לי תיק והכניס שם כל מיני עלילות שקריות, תוויות ובעיקר רצח אופי שיטתי, ממש ברמת יחס של מחנה ריכוז ממלחמת העולם השנייה (אם הייתם מכירים את כל הפרטים ורואים מקרוב את המסמכים הרבים שיש לי, הייתם מבינים שאינני מגזים כלל).
ראשית כל, במדינת ישראל יש משטר גזעני בסגנון "הכוח הלבן" והיסטוריה ארוכה מאוד של התנכלות לילדים ממוצא מזרחי. המערכת מתעללת בהם, משפילה אותם, מונעת מהם ללמוד ומתייחסת אליהם כאל מפגרים, אפילו אם יש להם IQ גבוה ובסופו של דבר, לאחר שהוציאה אותם מדעתם, מאשפזת אותם בכפייה בבי"ח לחולי נפש. אחוז גבוה מדי של ילדים ממוצא אתיופי, למשל, מועבר אוטומטית לכיתות חינוך מיוחד. אני לצערי מכיר את כל השיטות וכל הדרכים וכל האמצעים שבהם נעשה שימוש במדינה הזאת כדי לדכא אוכלוסיות שנחשבות נחותות.
כפי שהסברתי בנושא הגזענות, הדבר הכי קדוש והכי מרכזי בתרבות המערבית-אשכנזית זו הסגידה לנשים, באותו משקל שמזרחיים קרובים לדת. נשים אשכנזיות/לבנות הן אלה שנושאות את דגל הגזענות בישראל בדיוק כפי שהן עשו באירגונים כמו הKKK, כפי שמסבירה היסטוריונית חוקרת. אני עברתי את הצורות הכי קיצוניות והכי חמורות שקשה אפילו להעלות על הדעת של מדיניות גזענית, ברוטאלית, אלימה וכוחנית. מה שסיפרתי על אלימות מצד הילדים, המורה והייחס של המערכת שהאשימה והענישה אותי, את הקורבן, זה עדיין חלק קטן מאוד מהסיפור.
לעיתים שואלים אותי "הרי רוב האלימות שספגת הגיעה מבנים, אז למה מפריעה לך יותר אלימות מצד נשים?". התשובה היא קודם כל, שגם בנות היו אלימות כלפיי ולמרות שהיו קצת פחות בנות שהתעללו בי, הן עשו זאת מכל הלב, מתוך צורך סאדיסטי עמוק שלהן ולא "סתם בשביל הכיף". בנות נוהגות להכות לברוח, בניגוד לבנים, הן לא מחכות לראות איך תגיב.
בגיל 10 בת השכנים שהייתה בגילי התייחסה אליי כמו לחיית מחמד שלה, היא כל הזמן נתנה לי פקודות והוראות, תוך כדי שהיא מאיימת שתדאג שכל הילדים בשכונה יכניסו לי מכות רצח ויהרגו אותי, אם לא אעשה כל מה שהיא רוצה. היא הכריחה אותי למשל לתת לה כסף, לכבות ולהדליק את האור בחדר המדרגות ביום כיפור בזמן שכל השכנים הם דתיים והם כעסו כמובן עליי, לא עליה. באותו יום היא גם הכריחה אותי לבעוט בחתולים כי היא ידעה שאני מאוד אוהב חתולים אבל עשיתי "רק בכאילו". היא הייתה ילדה מרושעת, רעה ושתלטנית בטירוף, שבעיקר השתמשה באחיה הגדול והבריון שלפקודותה, תקף אותי מספר פעמים, ניסה להטביע אותי במים עמוקים בבריכה, בזמן שאיני יודע לשחות. היא אף פעם לא התנצלה או הביעה כל סימן של חרטה, להיפך זה הצחיק אותה אפילו כשגדלנו. אחיה לעומת זאת ממש התחנן שאני אסלח לו, לא שסלחתי. שנים רבות מאוחר יותר הוא נהרג בשירותו הצבאי. ממה שהבנתי, היא כיום שוטרת.
אבל חשוב יותר מכל לציין שהמערכת הייתה ה-גורם הכי אלים, הכי ברוטאלי והכי חזק שפגע בי באופן הכי אנוש שאפשר, הביאה אותי למצוקה ממש על סף התאבדות והרסה את חיי באופן ממוקד ממש כשהם כיוונו עמוק לנשמתי ונפשי. אני מרגיש שאם היו הורגים אותי, זה היה הרבה פחות חמור ממה שעשו לי. כמעט כל מי שניהל והניע וקידם את מסע ההתעללות, ההשפלה והדיכוי, כולן היו נשים והן עשו זאת מכל הלב ובלי שום מצפון. פעמים רבות ראיתי את המוות בעיניים ולא ידעתי אם אצא מזה בחיים.
הייתה לי למשל מורה בחטיבת הביניים שהציקה לי וניסתה להכריח אותי בכוח להשתתף בשיעורי ספורט, למרות שהיה לי מאוד קשה. היא ממש הפעילה עליי מערכת של סחטנות ואיומים בלתי אנושיים. בגיל 14 היא שלחה אותי להתאמן עם מדריך במתנ"ס. המאמץ הפיזי הוא זה שגרם להתפרצות מחלת ניוון השרירים שאני סובל ממנה והיא משמידה אותי באופן איטי וכואב, תוך כדי סבל עצום. אפשר לומר שכך למעשה המורה שלי הכריחה אותי לחפור לעצמי קבר כי במחלות ניוון שרירים, מאמץ שווה למוות. הייתה גם רשלנות רפואית בסדר גודל עצום אבל מכאן הנושא מתחיל להסתבך ולהסתעף מאוד.
בסוף 1996 מערכת "עובדה" עם אילנה דיין עמדו לעשות עליי כתבה, נפגשתי פעמיים עם התחקירנית, גם הבמאי הגיע אלינו והתחיל לדבר איתי על מקומות צילום. הם היו מאוד נחמדים ומאוד רצו לעזור אבל בסופו של דבר, לאחר חודשיים של תחקיר, קיבלתי שיחת טלפון מהתחקירנית שאמרה לי "החלטנו שאנחנו לא יכולים לעזור לך..." כי פנה אליהם בריון ממשרד החינוך ששיקר בלי בושה עליי ועל הוריי והמציא כל מיני דברים.
אני מכיר היטב את המורה שלי ואני יודע שהיא זאת שגרמה להם לרדת מהעניין. אילנה דיין היא פמיניסטית קיצונית והכלל הראשון שלה הוא להימנע מלהביא אייטמים שמציגים נשים בצורה שלילית. המורה שלי במשך 3 שנים טענה שאני גאון, שהיא אוהבת אותי ואיכפת לה ממנה ו"הלוואי שהיו לי 10 תלמידים כמוך", אבל לאחר 3 שנים, לפתע כשגילתה את דיעותיי האנטי פמיניסטיות, היא הפכה לאויב הכי גדול שלי, היא החליטה ש"יש לי בעיה במוח", כפי שאומרת כל פמיניסטית פאשיסטית לאדם שלא חושב כמוה (בדומה להתנהלות משטרים אפלים ביותר), היא התנכלה לי וגרמה לכליאתי.
מסקנות ודרכי אליהן:
מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד אהבתי את בנות המין הנשי בכל ליבי, הרבה לפני שבכלל ידעתי על סקס. עוד בכיתה א' הייתה לי חברה ואני זוכר שהתחבקתי איתה לעיני כל הכיתה. הילדים קינאו, בעיקר הבנות שהסיתו אותה נגדי והרחיקו אותה ממני. המורה שלי ראתה זאת וניסתה לעזור אבל לא הצליחה.
עברתי טראומות באופן שקשה לתאר והבאתי כאן רק חלק קטן מהדוגמאות. הניסיון הטראומתי הוא שדחף ודירבן אותי ללמוד על המבנה החברתי והמלחמה של הנשים נגד גברים ומי הבוס ומי קובע את הכללים: נשים, לא גברים. ראשית כל מה שדחף אותי להילחם בפמיניזם זו הנטיה הפאשיסטית שיש לנשים מודרניות לכפות את הפמיניזם באמצעות התקפות אישיות, התנכלות, השתקה, איומים ונזיפות חריפות מאוד עד כדי השפלה בפומבי של גברים שמעיזים "לשאול יותר מדי שאלות". אישה פמיניסטית ממוצעת (כמעט כל אישה בישראל) תעשה הכל כדי להשתיק מתנגד מקללות ועלבונות ועד להפעלת גורמי ממסד כדי לכלוא אותו כי לפי הפמיניזם - "המטרה מקדשת את האמצעים".
בגלל ניסיוני המר, למדתי וחוויתי על בשרי את הצדדים המכוערים, האלימים והאפלים ביותר של נשים. נשים שונאות גברים חלשים ולא אגרסיביים. זו עובדה ביולוגית. בדיוק כמו כלב שמריח אדם שמפחד, כך נשים מסוגלות לקלוט גבר שמבחינתן הוא חלש, עלוב, "רכיכה", "נמושה" ושאר ביטויי הגנאי שמבטאים את הסלידה החברתית מגברים שלא ממלאים את תפקידי המין/מיגדר הנוקשים שלהם (gender rules) ובסופו של דבר לא משרתים את המטרות והאינטרסים האנוכיים של הנשים.
ההתעקשות של המורה שלי שאשתלב בשיעורי ספורט (היא כל הזמן אמרה לי "אתה צריך להיות גבר"), שכ"כ פגעה בי והרסה את בריאותי וקירבה אותי למוות, מובילה לשירות הצבאי: תפקידן של הנשים תמיד היה לדחוף ולהכריח גברים להילחם ולמות למענן. נשים תמיד השפילו גברים ובזו להם בפומבי כאשר הם לא רצו או לא יכלו להילחם.
עוד לפני שגיליתי את הפמיניזם, ידעתי והבנתי שנשים ובנות הן מין מיוחס שיש להן אינספור זכויות יתר, פריוולגיות והגנות ששמורות אך ורק להן כמו למשל הזכות להגנה מפני אלימות. כאמור, כשהתלוננתי נגד אלימות כולם, מורות, עובדות סוציאליות, ילדים אחרים, כולל חברים, כולם לעגו לי, אמרו לי שאני מגזים, מתלונן יותר מדי ומלשין וכו'.
מעבר לכך, קיימת מדיניות ברורה ומובהקת של מערכת החינוך שאם 10 ילדים מכים ילד אחד, הם יעשו כל דבר אפשרי כדי לסמן את הילד הקורבן כ"חריג", "בעייתי", "חולה" ואפילו "מופרע", כולל הדבקת תוויות ואבחונים שקריים ומפוברקים, העיקר לזרוק ולבעוט אותו החוצה, זה הרבה יותר זול והרבה יותר קל להם מאשר להעניש 10 ילדים אלימים.
בגיל 14, גיליתי ולמדתי שיש אידיאולוגיה שלמה שדואגת למסד ולעגן ולהבטיח לשמור בכוח החוק לנשים את המעמד המיוחד שלהן: מצד אחד הן שוות לגברים ומצד שני, הן "חלשות ומסכנות" וצריכות יחס מיוחד. אוכלות את העוגה ובו זמנית משאירות אותה שלמה.
מה שפגע בי למשל הייתה תרבות שלמה של MALE BASHING אליה נחשפתי. אני זוכר למשל שלאחר מלחמת המפרץ, קראתי בעיתונים שהמלחמה בעצם "הצליחה להביס את המאצ'ויזם", שכאילו פתאום הגבר הישראלי הגיבור שלבש מדים ויצא למלחמה, נשאר בבית, רעד מפחד ושיקשק ב"חדר האטום" בזמן ש"דווקא האישה הראתה אומץ לב ומנהיגות", מה שבדיעבד ממחיש היטב את הסלידה שיש לנשים מגברים שלא יוצאים להילחם ולמות למענן.
אני זוכר סרטים, סדרות טלווזיה ותוכניות טלווזיה רבות בהם הציגו בנים, נערים וגברים כמו חיות שכל מה שמעניין אותם זה לאכול ולהתפלש בבוץ כמו חזירים במשחקי הכדורגל (נתקלתי במעריב לנוער בכותרת כמו "בנים הם סתם מסריחים"). זה פגע בי מאוד, הכניס אותי לדיכאון, איבדתי תיאבון וירדתי במשקל. אני לא יכול להוציא מהראש שיר בלוז ששרה אחת הדמויות בסדרת הטלוויזיה "קרוב רחוק" (ששודרה בערוץ 2 הניסיוני) בו היא מתארת כמה בנים הם טיפשים.
הנושא שהכי מקומם אותי זוהי הצביעות של הנשים לגבי אלימות כאשר היא מגיעה מצד נשים: הן מתעלמות באופן שיטתי מאלימות נשים כלפי גברים ומצדיקות אותה אפילו כשהיא מופנית כלפי ילדים.
פמיניסטית שהתכתבתי איתה לפני שנים רבות כתבה לי "צר לי לשמוע על האלימות שספגת אבל אין מה לעשות - תמיד החזק מנצח" והיא כתבה לי זאת בכזאת אדישות וקור רוח! מעניין שכאשר זה מגיע ל"אלימות כלפי נשים", אין דבר כזה "אין מה לעשות, כך זה בטבע" אלא "צריך להפוך עולמות כדי להילחם באלימות כלפי נשים", אפילו אם זה אומר להכניס מאות ואלפי גברים חפים לכלא כדי שחלילה לא תיפגע אישה אחת. אולי בסופו של דבר נשים לא באמת כאלה חלשות כפי שהן אוהבות להציג.
לדעתי זה די מסכם את מה שאני חושב על נשים: מבחינתן אלימות היא לגיטימית, היא משעשעת, היא טבעית ואפילו בריאה - כל עוד הן לא נפגעות ממנה ויכולות להרוויח ממנה.
ג'ק
קישור בנושא:
פמיניזם חינוכי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
