זכויות הגבר בישראל

ידה הארוכה של "האחות הגדולה", מאת גיל רונן, פורסם באתר מראה ב25/7/2008
הארגונים הפמיניסטיים-רדיקליים מפעילים טרור נגד כל דעה, רעיון או מחשבה שעלולים לפגוע בתודעה המזויפת שיצרו סביב המיניות האנושית

ד"ר אמיר חצרוני, מרצה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל, כותב מדי כמה שבועות טור במדור "דעות" של Ynet. ב-6.7.08, תחת הכותרת "חנן גולדבלט: סיפור גדול, פושע קטן", טען חצרוני שהתקשורת עשתה יותר מדי רעש סביב מקרה גולדבלט. "הדיווחים האינטנסיביים יוצרים רושם מוטעה ומעוות שניסיונותיו של שחקן מזדקן לפתות שחקניות צעירות הם פשע שכיח המתרחש בכל רגע", כתב – ולא ידע לאיזו צרה הוא נכנס.

קואליציה של ארגוני נשים נכנסה מייד לפעולה ושיגרה מכתב לפרופ' עליזה שנהר, נשיאת מכללת עמק יזרעאל. "הזילות שנקט בה חצרוני כלפי האלימות המינית שעברו נפגעותיו של חנן גולדבלט הותירה אותנו מזועזעות וזועמות", כתבו. "צר לנו שחצרוני עשה שימוש בתפקידו כמרצה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל כדי לפרסם את עמדותיו המיזוגניות המעודדות אלימות מינית כלפי נשים", זעקו, עם העתקים למנכ"ל המכללה, ראש החוג לתקשורת והדיקן.

יש פיתוי לזלזל במאמצי הצנזורה של ארגוני הנשים ולטעון שהם בסך הכל נובעים מהצורך להוכיח פעילות ולהצדיק את התרומות שהם מקבלים – בעיקר מ"הקרן החדשה לישראל". אבל זחיחות כזו אינה במקומה. בסיוע הטרור שמפעילים הארגונים הפמיניסטיים-רדיקליים נגד כל דעה, רעיון או מחשבה שעלולים לפגוע בתודעה המזויפת שיצרו סביב המיניות האנושית – הם בנו במהלך שנות הדור האחרון מנגנון כוח אדיר. הם הקימו שדולה מטילת אימה, העושה בתקשורת כבשלה, והשתלטו במידה רבה על מערכות אכיפת החוק והרווחה. ידם הארוכה הגיעה גם לתסריט של טלנובלה ("האלופה"), שכותביו נתבעו לשנותו, שאחרת תקראנה הנציגות של ארגוני הנשים לציבור הנשים בישראל להפסיק לצפות בסדרה.

הוקעת "בוגדות" וחסימת מתחרים

שיטת ההשתקה הפמיניסטית-רדיקלית בנויה על "גלגול" דמיוני של הפשע המיני – המתועב שבפשעים – והחלתו על מי שמבקשים לנהוג בו בהיגיון ובהגינות. אם אתה סבור שחוק מסוים אינו מוצדק, או שטיפול תקשורתי במקרה מסוים אינו הוגן או שאשמתו של אלמוני לא הוכחה – הרי שאתה עצמך מטריד מינית, מעודד אונס, שותף לאונס, אנס.

גם נשים אינן פטורות מאימת המהפכה: פרופ' יפה זילברשץ, דיקנית הפקולטה למשפט באוניברסיטת בר-אילן, למדה זאת כשיצאה להגנתו של דובר האוניברסיטה אשר פוטר לאחר שהורשע בהטרדה מינית. ד"ר אורית קמיר הקדישה לזילברשץ מאמר תחת הכותרת "הדרך לצמרת רצופה בגידה" וטענה כי הדיקנית היא מאותן נשים אשר "מעדיפות לדאוג לעצמן, על חשבון נשים אחרות, ולהתקדם בזכות הפגנת נאמנות פומבית למערכות הסקסיסטיות לתוכן הצליחו להתברג".

הפמיניסטיות הרדיקליות זועקות חמס כאשר מטילים ספק באמינותן של תלונות על עבירות מין, ובו בזמן מעודדות ומזמינות תלונות שכאלה כדי לפגוע ביריביהן. כאשר השר חיים רמון שקל את מינויו של פרופ' זוהר גושן – יריב מושבע של קמיר – למשרת שופט עליון, התגייסו הבנות בפורום "פמיניזם" באתר "תפוז" לבצע סיכול ממוקד. גולשת בשם portable כתבה:

"סטודנטיות שלמדו אצל פרופ' זוהר גושן, באוניברסיטה העברית או בקרייה האקדמית, לאחרונה או לפני כמה שנים: לקראת מינויו לעליון, הגיע הזמן להוציא חלק מהשדים מהארון. בחורות שהעניין רלבנטי להן או לחברות שלהן, יודעות על מה אני מדברת. אנא השאירו לי במסרים".

מקובל לראות בכת הפמיניסטית-רדיקלית תנועת שחרור של עקרות בית, שמאסו בעולמן השומם ובמעמדן הנחות והחלו לשרוף חזיות באופן ספונטני בשנות ה-1960 הפרועות, במקביל לשחרור המיני הכללי שאיפיין את אותה תקופה. אולם האמת היא שלפמיניזם הרדיקלי שורשים עמוקים הרבה יותר: תנועת הפמיניזם הרדיקלי בגלגולה המקורי היא אחותה של הקומוניזם, אך היא עלתה לקידמת הבמה רק אחרי הבאשת שמה של התנועה הקומוניסטית במדינות המערב ולכן, משיקולים טקטיים, הכחישה כל קשר לאחותה הבכורה. ובכל זאת, מי שנובר מעט במאמרים אקדמיים של התנועה – אלה שאינם מיועדים לצריכה המונית – מוצא שהקשר הישיר לאבות המשותפים, מרקס ואנגלס, אינו מוכחש כלל (ראו למשל פרופ' יהודית בובר-אגסי, "מעבר למרקסיזם: בעיות במחקר הפמיניסטי").

זוהי "מהפכה קבועה", אם להשתמש בביטויו של טרוצקי: היא פועלת לטווחים ארוכים, בתוך גופה של הבורגנות האימפריאליסטית (שזה אנחנו, אם לא ידעתם). יש בה כמה רבדים, הפועלים בסינכרוניזציה מופלאה.

בקיצור נמרץ אפשר לומר, שכפי שהמצע האנושי עליו נבנתה המהפכה הקומוניסטית היה מעמד הפועלים, הרי שהמצע האנושי עליו נבנית המהפכה הפמיניסטית הוא הנשים. "המהפכה הקבועה" הפמיניסטית-רדיקלית מנצלת ניצול מירבי את כל אותם צמתים ונקודות מפגש בין גברים ונשים שבהם קיים פוטנציאל להתנגשות, ועושה הכול כדי ליצור התנגשות שכזו ולמקסם את פגיעתה. כל אירוע בין גבר לאישה שעלול להוביל לפיצוץ ביניהם הוא מכרה זהב עבור הפמיניסטיות הרדיקליות. כל סטטיסטיקה שאפשר לפברק, כל פיסת היסטוריה שאפשר להמציא, כדי להכניס עוד זעם לנפשה של האישה, עוד נקמנות לליבה, עוד מתח שלילי שיתפוס את מקומו של המתח המיני – היא קרדום לחפור בו.

אדוניות הסטטיסטיקה וההיסטוריה

ברור איפוא מדוע חיוני לכת זו לשלוט בעולם האקדמיה ובצומת שבינו לבין תרבות ההמונים. שהרי החברה הכללית במדינה המדעית המודרנית מסתמכת על האקדמיה לבירור "תמונת האמת". על סמך הסטטיסטיקות וההיסטוריות נוצרת התודעה, והתודעה היא חזות הכול. החוקים בכנסת, המאמרים בעיתונות, אפילו פסקי הדין בבתי המשפט – כולם נגזרים ממנה.

ספרו של פרופ' מרטין ון קרפלד, "המין המיוחס", המנתץ מיתוסים פמיניסטיים-רדיקליים היסטוריים כמו הטענה שנשים יווניות לא הורשו לצאת מבתיהן, או שמיליוני נשים הוצאו להורג במסגרת ציד המכשפות באירופה, לא ראה אור בעברית, כי אף הוצאה מכובדת אינה מוכנה לפרסמו. לעומת זאת, קמיר מקבלת במה חופשית לקו האינטלקטואלי הלסבי-לכאורה שהיא מציגה, המתעב את עצם קיומם ומהותם של יחסי המין בין גבר ואישה.

אינוס, כותבת קמיר, היא "העבירה האלימה היחידה שבה ההתנהגות עצמה בנסיבות אחרות (לו האשה היתה מסכימה, לו הגבר לא היה מפעיל אלימות או לו האשה לא היתה מתנגדת) היתה נחשקת על ידי הקורבן". וכדי להמחיש את האבסורד הגמור שבכך, החוזר על עצמו עד זרא בספרות המשפטית הישראלית, היא נעזרת בהקבלה בין יחסי מין תקינים לאונס ובין איגרוף לתגרה כפויה: "דומני שלא היה עולה על דעתם של הכותבים לטעון כי איגרוף ותגרה כפויה זהים בכל - למעט האלמנט האחד של הסכמת אחד הצדדים, שכן ברי לכל בר בי רב כי באיגרוף חלים כללי ההתנהגות המוכרים היטב למשתתפים, אשר מבטיחים הגינות, כבוד הדדי ו'רוח ספורטיבית'. (...) ובאופן דומה, גם איננו מזהים כמובן בין הרופא המנתח, החותך בבשר החי, ובין הרוצח רק משום ששניהם נוגעים בגופו של אחר בסכין." (מתוך ביקורת של אריאלה אזולאי ב"הארץ" על ספרה של קמיר, "כבוד אדם וחווה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי").

תסכימו איתי שקריאת המשפטים הללו היא משימה קשה. קמיר משווה לכאורה בין יחסי מין הטרוסקסואליים לבין קרב איגרוף או ניתוח רפואי, שתיהן סיטואציות הכרוכות בסיכון ובהקזת דם. אלא שניתן להסיק מדבריה גם שבעוד שהאיגרוף מבטיח הגינות, כבוד הדדי ו'רוח ספורטיבית', כל אלה נעדרים מיחסי מין בין גבר ואשה. המשימה הופכת לעינוי של ממש כשהיא מלווה בידיעה שאותה אורית קמיר נחשבת לרוח החיה מאחורי הגדרתה מחדש של עבירת האונס בחוק הישראלי, ב-2001, כך שלא נדרש עוד להוכיח כי היה שימוש בכוח או באיומים, ושהיא גם זו שניסחה את החוק נגד הטרדה מינית, הנחשב לקיצוני מסוגו בעולם.

הכוח הזה מאפשר לשטוף את מוחם של מיליונים, ליטול זכויות יסוד מאוכלוסיות מסויימות ולהעניק זכויות יתר לאחרות, להרוס את חייהם של רבבות גברים, נשים וילדים, להפיל שרים ולמנות שופטים, להשתלט על מספר גדל והולך של תפקידי מפתח ותקציבי ולתפוס בעלות על סדר היום הציבורי, באופן המאפשר לקבוע מהלכים חברתיים ואפילו מדיניים-ביטחוניים, כפי שאירע בקמפיין "ארבע אמהות" הפציפיסטי, שאת פירותיו קטף חסן נסראללה.
 

קישורים בנושא: