זכויות הגבר בישראל

גיל רונן, אתר ערוץ 7, 02/09/2010

אנחנו לא חיים בעולם פוסט-מודרני. הסיבה לכך היא זו: אין דבר כזה, עולם פוסט-מודרני. המציאות אינה פוסט-מודרנית. המציאות היא מציאות, כפי שתמיד היתה.

בפרוס עלינו השנה החדשה, חשוב שכולנו נתעורר למציאות שאנו חיים בה. לא טוב לחיות בתוך ענן של אשליה ודיסאינפורמציה. רובנו חיים כך, מילדות ועד שיבה: אנו חיים בתוך מציאות וירטואלית, המוכתבת לנו דרך אמצעי הדיווח/תעמולה השונים, כאשר אלה ניזונים מהאקדמיה.

חשוב לדעת: אנחנו לא חיים בעולם פוסט-מודרני. הסיבה לכך היא זו: אין דבר כזה, עולם פוסט-מודרני. המציאות אינה פוסט-מודרנית. המציאות היא מציאות, כפי שתמיד היתה. חתול הוא חתול, כלב הוא כלב, השמים הם שמים, האדמה אדמה. מי שלא מאמין, שיעשה את הניסוי הבא: ייגש-נא אל פרופסור שמרצה על פוסט-מודרניזם וישאל אותו אם הוא מוכן לקבל צ'ק פוסט-מודרני עבור הרצאה. לדעתי, הפרופסור ישמח לקבל צ'ק רגיל, כמו בימים הישנים, או מזומן.

החתום מעלה נוהג לכתוב על ארגוני הנשים, חוגי המגדר וכוחם. מאשימים אותי בטיפוחן של תיאוריות קונספירציה. ובכן, כמובן שאין קונספירציה. הרי לא יכולה להיות קונספירציה. אין בכלל דברים כאלה – תשאלו את גדליהו בן אחיקם. ובכל זאת, אדם שחי בעולם שלנו, מתעוררות בלבו שאלות.

לדוגמה: אדם צופה בחדשות ומבחין בכך שהן השתנו. פעם, בעשורים הראשונים של הטלוויזיה, המגישים המרכזיים של מהדורות 'מבט' היו גברים: חיים יבין, יעקב אחימאיר, אהרון אורגד – כאשר נשים כמו אורלי יניב ודליה מזור משמשות כ"טייסות משנה". מגמה זו התחלפה וכיום, את מהדורת החדשות המרכזית של מדינת ישראל מגישה בחורה צעירה בשם יונית לוי. מקרה? לא מקרה? מדוע פעם היה ברור שגבר עם חזות סמכותית צריך להיות המגיש הראשי ואילו כיום ברור לכולם שזו צריכה להיות בחורה צעירה וחמוצת פנים? שאלה.

עוד דוגמה: פעם, בסרטי האקשן, 99% מהלוחמים היו גברים. היום, בכל סרט אקשן שני, כולל סדרות טלוויזיה, לפחות אחת מהדמויות הלוחמות המרכזיות היא אשה. אנו נדהמים לראות את ביצועיה המופלאים כאשר היא מצליחה לחסל בבעיטות קראטה שלושה או ארבעה גברתנים מסוקסים המתגודדים סביבה, למרות שמשקל הגוף שלה הוא חצי ממשקל כל אחד מהם. כמובן שלא יכולה להיות קונספירציה תרבותית שיורדת עד לפרטים האלה ומשפיעה על תסריטאים ואולפנים – אבל בכל זאת, מתעוררת שאלה: ממה זה נובע?

אנו מעיינים בעיתונים ורואים כתבות על חיילות לוחמות בצה"ל, שמשתלבות בעוד ועוד יחידות שהיו שמורות פעם לגברים. הולכים לתחנה המרכזית ורואים שם חיילות עם נעלי צבא גבוהות, נושאות נשק 'מדוגם' שהיה שמור פעם רק לטובי הלוחמים. ואז באה מלחמה בלבנון ולהפתעתנו, אנחנו קולטים שמתוך 119 הרוגים, רק אחת היא אשה. מתגנבת לליבנו תהיה: האם ייתכן שבנות לוחמות אך אינן נהרגות? האם הן לוחמות כל כך טובות שהן מצליחות לחמוק מכדורי האויב? אם הן גילו את הטכניקה הזו, מדוע שלא ילמדו גם את הבנים? אך השאלה מתמוססת כי צריך להספיק לעבודה, ובעבודה יש שאלות שלא שואלים.

וכך אנו חיים את חיינו. אנו מבחינים שמהדורות החדשות נהנות להפגיז אותנו בידיעות על פשעים אכזריים המבוצעים על ידי גברים, ולהרחיב ולדוש בהן ככל שרק ניתן. בינתיים, חדי העין מבחינים שכאשר אשה מבצעת פשע לא פחות מחריד, הדיווח שונה וגם הענישה שונה – שונה מאוד. אבל אנחנו מעדיפים לא לחשוב על המשמעות של זה. ארגוני הנשים חזקים, את זה כולם יודעים. הס מלהזכיר! היד רועדת על המקלדת. אבל אף אחד לא שואל את עצמו איך זה קרה ולמה, והאם זה באמת מחוייב המציאות.

חלקנו מכירים נשים שלומדות ב"חוגי המגדר" באוניברסיטאות. ידוע שאלו לא מקומות ידידותיים לגבר. אם יקימו באוניברסיטה "חוגי גזע" שאינם ידידותיים למי שאינו יהודי, או למי שאינו לבן, מה נגיד? אבל אנו מעדיפים לא לחשוב על זה יותר מדי. כי כאמור צריך להספיק לעבודה ולקחת את הילד מהגן וללכת לקופת חולים, ואין גם טעם להרגיז את האשה.

אבל התעלמות מהמציאות אינה עולה בקנה אחד עם אורח חיים יהודי. היהדות היא דת שחיה במציאות. היא אוהבת את העולם הזה. היא לא מסתדרת עם פנטזיות ושטיפות מוח. לכן, בשנה הבאה עלינו לטובה, נאחל לקוראים שנת מציאות והתעוררות. כאשר אתם חשים ששוטפים לכם את המוח – כבו את המַקלט. זרקו את העיתון. סגרו את הדפדפן. ואם אתם חייבים אקטואליה, כמו רבים מאיתנו, נסו לברור לעצמכם את הערוצים שנותנים לכם תמונה יותר מציאותית של המציאות.

וזכרו: חתול הוא חתול, כלב הוא כלב, השמים הם שמים, האדמה אדמה, איש הוא איש ואשה היא אשה.