זכויות הגבר בישראל

למי מועיל יום האישה? - תמר הר-פז, פורסם באתר NRG מעריב, 9.3.2011

ארגוני הנשים הפסיקו כבר מזמן לחתור לשוויוניות. הן פועלות כמו ראשי ועדי עובדים, ששאיפתם למקסם את טובת הציבור שלהם

גם השנה בשמונה במרץ חל יום חגם של הארגונים הפמיניסטיים, הוא יום האישה. אירוע שצויין בשלל מקומות עבודה, רשויות מקומיות ומתנ"סים. כשהייתי קטנה לא חגגו את יום האישה וגם לא היו אז פסטיבלי נשים, מעגלי נשים, סרטי נשים וכו'. ילדות קטנות לא גדלו כשהן חושבות שהן זן נכחד שצריך לעשות עליו סרטי תעודה, או אילנות שצריך לעשות להם חג.

מאז זרמו הרבה מים בנחלים וכמה עסקניות מגדר גילו את הפוטנציאל הגלום ביום האישה. אם ניתן לסחוט עוד קצת את האווזה שמטילה להם ביצי זהב אז למה לא? וכך נהיו לנו אינספור ארועים המציינים את יום האישה. מסיילים עצבניים לגרביונים ועד הקרנת סרטים עם שמות הזויים כגון: "זונות פמיניסטיות בעולם מופעי הסקס הקווירים".

בכנסת הח"כים מתחרים בינהם לקראת היום הזה בהצעות חוק פופוליסטיות שמתחנפות לארגוני הנשים. ח"כ מוחמד ברכה הציע לחוקק חוק שמקנה לכל נשות המדינה חופש מהעבודה ב"יום האישה". לדבריו, "צעד כזה יעמיק בתודעת הציבור הישראלי את הצורך בהגברת הפעילות להשוואת מעמדה של האישה למעמדו של הגבר בכל התחומים". כן ללא ספק, גבר יקום בבוקר יראה את אשתו ממשיכה לנמנם במיטה והדבר הראשון שיעבור לו בראש זה "אני חייב לשכנע אותה לפתוח משרד".

הגברים מושתקים

ח"כ רונית תירוש יזמה הצעת חוק שקוראת לקבוע שיעור ייצוג הולם של לפחות 50 אחוז נשים בגוף ציבורי. הבנתם את זה? לפחות 50 אחוז. לשיטתה של ח"כ תירוש קודם נגיע לשוויון ומשם השמיים הם הגבול. איך מסתדרים חוקים כאלה עם השוויון בין המינים? אז זהו שהם לא מסתדרים. ארגוני הנשים הפסיקו כבר מזמן לחתור לשוויוניות. הן פועלות כמו ראשי ועדי עובדים, ששאיפתם היחידה למקסם את טובת הציבור שלהם.

למעשה, זה אפילו עוד יותר גרוע. ראשי ועדי עובדים לפחות פועלים בעולם שיש בו ועדי עובדים אחרים, שנלחמים מולם על הטבות ועל תקציבים וכמו שאמר לי פעם מישהו חכם, כשכולם אוחזים בשמיכה אחת וכל אחד מושך לכיוון שלו השמיכה נשארת באמצע. לארגוני הנשים אין אף אחד שימשוך את השמיכה מולם וכך נוצר מצב שהאיזון מופר. סיקורי התקשורת בסוגית ההטרדה המינית מוטים כמעט תמיד לטובת המתלוננת. גברים שרק הועלו נגדם חשדות מהסוג הזה נאלצו לפרוש מתפקידיהם, וזה בשעה שמרב מיכאלי יכלה לפשוט חולצתה בשידור חי ויסמין ווגנר התפשטה מול פלוגת חיילים בישוב עתניאל ושתיהן יצאו מזה בשלום. גם המלצות ועדת שניט, להשוות בין אבות לבין אמהות ולבטל את חזקת הגיל הרך המקנה אוטומטית משמורת לאם לא בוצעו עד היום עקב התנגדות ארגוני נשים רדיקליים.

גברים שמנסים למחות על המגמה המתמשכת לרעתם מושתקים מייד שהרי הם המעמד העליון, הפטריאכלי והמדכא. גם נשים כמו ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ' שקוראות להנמיך את להבות הזעם הפמיניסטיות זוכות לקיתונות של רותחין מצד ארגוני הנשים ויש להן סיבות טובות. לפי נתונים של רשם העמותות, משכורת של יו"ר ארגון נשים חזק עשויה להגיע למאה-מאתיים אלף לשנה, וזה עוד בלי לקחת בחשבון הזמנות לכנסים, להרצאות בחו"ל וגישה נוחה למינויים פוליטיים, שזו הסיבה האמיתית לאנרגייה הגדולה שמושקעת בקמפיינים שלהם לשריון הייצוג הנשי.

במילים אחרות, מדובר במנגנון שיש מי שמתפרנס ממנו ואפילו מתפרנס טוב ויש לו אינטרס לשכנע שעדיין קיים העדר השוויון ולהמשיך לחגוג את יום האישה. גם אם זה אומר שצריך לשם כך להעלות הצעות חוק מופרכות, או להציג סרטים אוויליים שרק מוכיחים עד כמה שהיום הזה כבר לא רלוונטי. ואולי בכלל הפתרון הוא שגם הגברים יכריזו על "יום הגבר". במצב הדברים הנוכחי, זה עוד עשוי להיות תשעה באב.