הראיון עם השחקן חנן גולדבלט ששודר ביום שישי שעבר בערוץ 2 העציב אותי מאוד,
בעיקר כי היה ניתן לשמוע ולראות איך לוקחים אדם חף מפשע, מנהלים נגדו לינץ'
אינטנסיבי ורצח אופי מרושע בכל אמצעי התקשורת,
כולאים אותו שנים רבות בלי שום הצדקה ומכניסים לו בכוח לראש מיליון פעם:"אתה
אנס! אתה אנס! אתה אנס!!".
מבחינתי גם חנן גולדבלט בעצמו לא ישכנע אותי שהוא
אשם במשהו, אם כבר שהוא אדם עייף, סחוט ומותש נפשית שרוצה בסה"כ שיעזבו אותו לנפשו
ולכן מוכן להודות ולומר שהוא מתחרט, רק שייתנו לו לפתוח דף חדש
בחייו. לצערי אני מבין לליבו אך שוב, לדעתי חנן גולדבלט היה ונשאר חף מפשע.
בעבר כשהיה לי בלוג מצליח באתר תפוז (שנסגר
כמובן בלחץ הפמיניסטיות) כתבתי על
חנן גולדבלט, הוא יצר עימי קשר להודות
לי אישית. אדם פשוט מקסים. אני לא משפטן ולא יודע לצערי מה מותר לחשוף אך הבנתי ממנו דברים
שבתקשורת עשו הכל אבל ממש ה-כ-ל כדי שלא נדע עליהם ושהסיפור הוא הרבה יותר
מורכב מ"ילדה קטנה ותמימה שנאנסה על ידי זאב גדול ורשע".
לא היה פה שום אונס לדעתי, מקסימום ניצול מיני
מכוער ולא-מוסרי באופן סימטרי משני הצדדים. חשוב מאוד לזכור שבתקופה שבה מתואר
ה"אונס" חנן היה במעמד של סופר סטאר, מושא להערצה של אלפי ורבבות נשים
ונערות. אפילו בסט הצילומים של מתיחה שנעשתה לחנן גולדבלט בסרט "ניפגש בסיבוב"
(1986) ניתן
היה לראות בחורה צעירה ויפה עוברת במקרה ואומרת לו:"אתה חנן נכון? אני מעריצה
אותך!". זאת בעצם תעשיית כוכבים שלכל מפורסם כזה יש תגית "תאריך תפוגה"
שאותם גורמי אינטרס אכזריים מחכים שתפוג כדי שיוכלו לנצל לרעתו. בעיקר אלה הם
ארגוני הנשים הפמיניסטיים הקיצוניים כמו "מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית".
הפמיניסטיות ריסקו טוטאלית והובילו למותם של בדרנים
מצליחים וידועים כמו
דודו טופז הישראלי ובני היל הבריטי, תוך כדי מסע הצלב הבלתי
מתפשר שלהן לסרס, לחנך-מחדש, לשנות ובעיקר למחוק ולבטל לחלוטין את המיניות הגברית
הנורמאלית והטבעית שאפילו נשים כיום מתחילות להרגיש ולהודות שהיא חסרה להן
מאוד.
אם חנן גולדבלט הוא אנס אז בעצם כל אחד ואחד מאיתנו
הגברים הוא אנס גם כן. יש להכיר היטב את האידיאולוגיה הפמיניסטית כדי להבין עובדה
בסיסית זו: הפמיניסטיות בישראל הן אלה שמעבירות את החוקים הקיצוניים ביותר המאפשרים
בפועל לכל אישה
להכניס לכלא כל גבר בכל עת שמתחשק לה והחקיקה בנושא "עבירות מין" נחשבת מהקיצוניות בעולם
בעיקר בגלל מי שעומדת מאחורי ניסוח החוקים - ד"ר אורית קמיר, תלמידתה של פרופסור
קטרין מקינון מארה"ב שטוענת שבעצם כל יחסי מין הטרוסקסואלים בין גבר לאישה הם אונס
של האישה.
למעשה זה מה שסטודנטיות למגדר לומדות כיום
באוניברסיטאות -
שאישה היא
לסבית מטבעה והיא כלל לא אמורה להימשך לגבר:
"החוקרת והמשוררת האמריקאית אדריאן ריץ',
שמאמרה על הזהות הלסבית מופיע בקובץ המאמרים 'מעבר למיניות', טוענת שההטרוסקסואליות
נכפית על נשים משחר ילדותן • לדעתה, הגברים הם מאוד משניים בחיי האישה, אבל חלק לא
מגלות את זה"
"נושא היחסים הלסביים זוכה למיקוד בקובץ
המאמרים 'מעבר למיניות', שעוסקים בתיאוריה ההומו-לסבית, שיצא לאור לאחרונה בעריכת
יאיר קדר, עמליה זיו ואורן קנר (הוצאת מגדרים, הקיבוץ המאוחד). אם לפני 10 שנים
התחום הזה היה נחלת מעטים, הספר החדש הזה מגיע אל קהילה מאורגנת, שמאפשרת לימודים
ומחקר הומו-לסבי גם באוניברסיטאות בישראל, בעיקר בחוגים למגדר. נימוק פוליטי לזהות
הלסבית מביאה בספר זה החוקרת והמשוררת האמריקאית אדריאן ריץ' ('ילוד אשה', עם
עובד), שמציגה זווית שתוקפת את השלטון הפטריארכלי הגברי. לדבריה, הקונצנזוס הגברי
ששולט בעולם כופה על נשים הטרוסקסואליות, למרות שלא תמיד זוהי העדפתן האמיתית,
ובאמצעות חוקים חברתיים דכאניים מאלץה אותן להדחיק את הזהות המינית האמיתית שלהן.
ריץ' סבורה שנשים צריכות להפגין עצמאות ולאזור אומץ, לשבור את קשר השתיקה ולא לקבל
בכניעה את אורח החיים המיני שנכפה עליהן."
החטא הכי נורא שהפמיניסטיות עשו הוא טשטוש
מכוון של מושג ה"אונס": בשפה העברית 'אונס' פירושו כפייה, להכריח אדם לעשות משהו
בניגוד מוחלט לרצונו. בדיוק את זה הפמיניסטיות מחקו מספר החוקים ושינו את הגדרת
ה"אונס" כך שגם אם אישה יוזמת בעצמה יחסי מין והיא זאת שמתנפלת על הגבר בנשיקות
וחיבוקים, גם אז היא יכולה שנים רבות לאחר מכן לטעון שזה בעצם היה "אונס בדיעבד",
שהיו ביניהם "יחסי מרות" שהגבר ניצל לרעה וכו'.
אבל גם המושג "יחסי מרות" הוא סוג של הטעיה וזריעת חול
בעיניים כי לפי התיאוריה הפמיניסטית (שכאמור היא זאת שעומדת מאחורי החקיקה בנושא
עבירות מין) בכל יחסים הטרוסקסואליים בין גבר לאישה ישנם למעשה "יחסי מרות", שהאישה
בעצם תלויה בגבר "כלכלית", "חברתית", "רגשית", תחת "משטר דיכוי פטריארכאלי" ושאר
מונחים הזויים שהופכים גברים ונשים לאויבים בדם ובנפש ממש כמו שני עמים זרים
שנמצאים במלחמה.
עובדה: המתלוננת הראשית נגד חנן גולדבלט
אמרה במפורש שהוא לא הפעיל עליה כוח כלל אלא "הוא שיעבד לי את הנשמה"
(מתוך 'עושים צהריים' עם יעל דן, 31.07.2005):
"חשבתי שאני, ילדה בת 16, אוהבת גבר בן 50",
העידה על עצמה.
כשהתגייסה יעל לצה"ל ניתק הקשר בינה לבין גולדבלט. עם זאת, בגיל 19 חזרה אליו
"לאירוע חד פעמי", כהגדרתה, ובגיל 23 יצרה עימו שוב קשר. "אחרי שנים של טיפול
פסיכולוגי הבנתי שיש סינדרום שנקרא 'סינדרום הקורבן'. עד אז לא הבנתי מה גרם לי
לחזור לשם", הסבירה יעל והוסיפה כי "חזרתי להיות איתו בקשר כי חשבתי שאוכל לשמוע
אותו מתנצל, שהוא באמת אהב אותי".
כלומר, לסיכום ישנם גורמים אינטרסנטיים שמלמדים ומאמנים נשים איך "לזהות"
את היותן "קורבן" בדיעבד! במציאות כזו אישה לא צריכה להוכיח שום דבר כדי להאשים
גבר חף מפשע באונס, הטרדה מינית, תקיפה מינית וכדומה, והגבר הוא אשם מראש כל עוד
יוכיח אחרת (ואין סיכוי שיוכיח). לראות בחנן גולדבלט "אנס" זוהי טעות קטלנית
המעודדת דיכוי, רדיפה, התנכלות וחיסול עד כדי רצח של ממש של אלפי גברים חפים מפשע
וכל גבר עלול להיות הבא בתור בתעשיית הנקם הפמיניסטית.
ג'ק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
