אחד משיעוריי הראשונים בתחילת דרכי ב92' כשהתחלתי ללמוד על הפריווילגיות
וזכויות-יתר לנשים זו העובדה שגם כשנשים מסכנות חיי אדם ומנסות לרצוח בדם קר על
רקע לאומני וללא הבחנה - להבדיל מגברים, אסור לחיילים ושוטרים להשתמש באותו כוח
שהיו משתמשים בו אם היה מדובר בגברים שביצעו את אותה עבירה או במילים אחרות: בישראל
יש עונש מוות אבל הוא תקף רק לגברים!!
מאז ועד היום עקבתי אחר מאות אם לא אלפי מקרים בהם מחבל ניסה לדקור חייל/ים
ו/או שוטרים ונורה למוות (ובצדק) לעומת מחבלת שניסתה לדקור חיילים ונלכדה ללא
שריטה. זכור לי בבירור מקרה יוצא דופן ב93' כששוטר ירה ופצע בידה מחבלת
שניסתה לדקור אותו וכולם גינו וחקרו אותו על איך העז לירות באישה (אני זוכר
שהתווכחתי על המקרה עם מורה פמיניסטית שלי בשם סופי שאמרה לי בצורה בוטה:"אתה
אנטי נשים!")
כפי שהמציאות הוכיחה, אפשר לירות ולהרוג גבר, לאו דווקא מחבל, גם אם אין לו
נשק חם כמו שקרה במקרה של שודד בנק חמוש במברג או טכנאי מזגנים מסכן שנורה למוות
ע"י מאבטח בי"ס בגלל שחשד בו שהוא מחבל, אבל במקרה ב97' כשמחבלת שלפה
אקדח באוטובוס מלא אנשים שנסע בגשר אלנבי וירתה לכל עבר - גם אותה הצליחו לעצור
ללא שריטה!!!
הגישה הזאת של אנשים חמושים שמסוגלים לירות ולהרוג רק אם התוקף הוא גבר באה
היטב לידי ביטוי בשיחה מעניינת שהייתה לחבר שלי כשעבד כשומר בקניון: קצין אבטחה
חמוש אמר לו:"נשבע לך, אם אני רואה גנב אני ישר יורה לו בראש!".
חברי שאל אותו:"ומה אם תהיה זאת גנבת?", הוא הגיב בפליאה:"השתגעת?
אני בחיים לא אירה באישה!". קרוב לוודאי אפשר למצוא את הסיבה גם
בתהליך ההכשרה של אותם לוחמים/שוטרים/קציני אבטחה שתמיד מדברים איתם על תוקף ואויב
בלשון זכר, מאוד בדומה לשיעורי הגנה לנשים (נושא שהרחבתי עליו בעבר).
במבחן המציאות מדיניות סקסיסטית, חולנית ומפלה זו רעה מאוד לדעתי ממספר היבטים:
1. סיכון
חיים: מחבלת שמסתערת על חיילים או אזרחים באמוק רצחני עם בוסט מטורף של אדרנלין
בדמה לא שונה או "חלשה" כלל ממחבל זכר ביכולתה לגרום לפציעות קשות
ולמוות וזוהי הרי כל מטרתה!
2. מוטיבציה:
כשרואים בצד השני כמה קל לאישה לבצע את אותו פיגוע ביתר יעילות עם מינימום סיכון,
זה מעודד מחבלות נוספות לחזור על אותו דפוס פעולה
3. אין צדק:
מחבלות נתפשות ע"י המערכת כקורבנות, תמימות ומסכנות ש"אולצו לבצע את
המעשה" ואחת כזאת כמו כל אישה שמבצעת ניסיון רצח, יכולה להשתחרר לאחר זמן קצר
יחסית כמו שנתיים ולחזור על המעשה בגלל דוקטרינה פמיניסטית שקרית,
מניפולטיבית ומנותקת לחלוטין מהמציאות שגורסת כאילו "נשים פחות נוטות
לחזור על אותן עבירות".
אפילו תוך כדי כתיבה אני שומע ורואה את התמונות של חייל צה"ל שמתנפלות
עליו מכל עבר נשים ונערות פלסטיניות ואומר לעצמי:"הנה שוב התחזיות שלי
מתגשמות אבל אף אחד לא שם לב!". לפני כחודש חיילת
צה"ל נדקרה ע"י מחבלת והייתה במצב מאוד קשה ונשקפה סכנה לחייה וגם
במקרה הזה, ראו איזה פלא, עצרו את המחבלת הדוקרת ללא שריטה!!
בנוסף קיימת כנראה גם איזושהי גישה שוביניסטית-גברית במובן הקלאסי שגברים
חושבים או גורמים להם לחשוב שהרבה יותר קל לנטרל מחבלת אישה כי "היא
חלשה" ולפיכך יש להפעיל עליה כוח מזערי. דוגמא מצויינת היא חטיפת מטוס סבנה
בשנת 1972: במבצע החילוץ השתתפו רה"מ ביבי נתניהו ורה"מ לשעבר אהוד ברק
והם סיפרו איך אחרי שחיסלו את המחבלים הגברים, נתנו למחבלת מכה על הראש עם הכת של
האקדח. שימו
לב שהשחקנית הערבייה-ישראלית שמגלמת את דמותה של המחבלת תרז מספרת בלי
בושה איך היא מזהה עם אותה מחבלת ולא רואה בה כלל כטרוריסטית כי אם "לוחמת
חופש"! אני שואל עצמי האם היא הייתה מרימה את הראש כ"כ גבוה ומתגאה אם
היה עליה לשחזר את המחבלת מתפתלת, מפרפרת ומדממת למוות אחרי שירו בה - מה שלא קרה
כמובן (מצטער על התיאור הגרפי אבל זה מה שקורה במציאות כשיורים בבן אדם).
לשוביניזם הגברי הזה מצטרפת גישה מאוד תוקפנית ומיליטנטית של ארגונים
פמיניסטיים שפועלים לטובת המחבלות ורואים בהן קורבנות תמימים ש"נקלעות
לסיטואציה שלא מרצונן החופשי" בכותרת שקרית כאילו הן "קורבנות גם של
הדיכוי הגברי וגם של הכיבוש". בכתבה בה צפיתי בעבר בתוכנית "מבט
שני" על מחבלות מתאבדות (שנכלאו לאחר שנכשלו בביצוע פיגוע התאבדות) היה מדהים
לראות מצד אחד את הנחישות, הברק בעיניים וההתלהבות בה אותן נשים פלסטיניות מדברות בביטחון
וגאווה על רצונן וחלומן להקריב את חייהן כדי "לשחרר את העם הפלסטיני",
ותוך כדי הקריינית מספרת כמה שהנשים האלה הן מסכנות ולא באמת רוצות לעשות את מה
שעשו ומספרת על אירועים טראגיים מחייהן האישיים.
הכתב חזר ושאל את המחבל שפיקד על אותן מחבלות מתאבדות האם יש לו ייסורי מצפון
על כך ששלח נשים כה צעירות למותן והוא חזר ואמר שחובתו הראשונית הייתה לוודא שאכן
הרצון לבצע את המעשה (פיגוע ההתאבדות) הגיע באמת מהנשים עצמן ולגמרי מרצונן
החופשי. בסוף הכתבה שצולמה בבית הכלא, דיברה סופרת פמיניסטית שסיכמה:"כל
הנשים האלה הן קורבנות שנדחפו לעשות את מעשיהן בעל כורחן" ושאר הסלט
לגבי "חברה גברית שוביניסטית פטריארכלית" וסיסמאות "נגד הכיבוש".
מעציב ומדאיג אותי יותר שאני שומע גם אנשי ימין שמדברים באופן מאוד זהה
לפמיניסטיות-שמאלניות לגבי סבלן של הנשים תחת משטר איסלם פונדמנטליסטי. אני כמובן
לא אומר שהסבל הזה לא קיים, אלא שבדיוק כמו במקרים של נשים שהפכו לרוצחות
פסיכופאטיות בגלל התעללות קשה ואונס אכזרי שעברו בילדותן, אפשר למצוא את אותן
הסיבות בדיוק גם אצל הגברים שרוצחים והרי אנחנו רואים לאחרונה איך ארגון הטרור
דעאש משתמש בילדים כדי לרצוח
חטופים, הרי מגיל מאוד צעיר מרעילים
את מוחם של הילדים - בנים ובנות כאחד!!
אסיים בציטוט נפלא של עו"ד
דפנה נתניהו שמסכם היטב את התנגדותי לרחמנות הזאת כלפי נשות האויב:
"...אז לפני שבנות המין הפמיניסטי יצליחו לבלבל אותנו לגמרי ולשכנע אותנו
שקל כל-כך לאהוב את האנושות או לפחות את מחציתה הנשית כדאי להזכיר לעצמנו שהגברים
ככלל המוקאים על ידם כעבריינים בכוח, כאלימים, וכשוביניסטים, יכולים להיות האבא
שלנו, או בנינו שאותו חינכנו אנו בעצמנו. כדאי גם לא לשכוח שאותם חיילים 'גזעניים'
הם האבות, האחים, בני הזוג והבנים שלנו הלוחמים נגד אוייבנו כדי לאפשר לנו לחיות
כאן וההזדהות עם אוייבנו גם עם הנשים שבהן אינה עומדת אצלנו כלל על הפרק".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
