זכויות הגבר בישראל

בשבוע שעבר ראיינו אותי לתוכנית הרדיו של דנה ספקטור ביחד עם רון קופמן שהחליף את רן שריג. למעשה זה הראיון הראשון שלי בתקשורת וממה שחברים וקרובי משפחה התרשמו - אמרו לי שהראיון היה מוצלח למדי (אני מודה שמאוד התרגשתי). הופתעתי שהראיון הגיע כמעט ל10 דקות, כי ידעתי שיגבילו אותי בזמן (חשבתי 5 דקות) וכפי שניתן לשמוע, כמה פעמים נאבקתי להשלים את המשפט במיוחד מול רון קופמן שכל שנייה התפרץ עליי. דנה ספקטור, לעומתו, הייתה הוגנת ופתוחה איתי.

כפי שציינתי בראיון, אני לומד וחוקר את נושא השתלטות הפמיניזם יותר מ20 שנה, אפילו עוד מהיותי נער בן 14 (כתבתי על כך בהרחבה בפוסט ישן יותר שלי) לגבי השאלה מדוע אני רווק מבחירה, כפי שציינתי אני עוסק באמנות, לכך אני מקדיש את חיי ואני מודה כל בוקר לבורא עולם שנתן לי את המתנה הזאת ואני לא מתכוון רק לתחום המוזיקה אלא גם לנושא של גרפיקה ואנימציה תלת מימדית (החלום שלי תמיד היה לעשות סרטים). אתם מוזמנים לבקר בבלוג האמנות שלי ולגלות בין היתר שאני דווקא מאוד אוהב לצייר נשים. אני אף פעם לא טורק את הדלת ואם יהיה לי המזל להכיר אישה טובה שהיא גם כמוני אובססיבית וחולת אמנות ויצירה (ותדבר איתי באותה שפה), אני מאוד אשמח אבל אני באמת משאיר זאת בידי האל.

לא ציינתי את העובדה שאני סובל מנכות פיזית קשה (מחלת ניוון שרירים נדירה וחסוכת מרפא) כי היה לי חשוב יותר לשים דגש על עובדות כמו האופן בו אני נלחם שנים רבות להביא מידע לציבור, תוך כדי התמודדות עם בריונות אינסופית, איומים, סתימת פיות, צנזורה, מחיקת חומרים וסגירת הבלוג המצליח שלי.

רון קופמן שאל אותי בפליאה "מה בארץ אין אנשים רציניים?" ומאחר ולא הספקתי להשלים את תשובתי, ארחיב מעט:

יש 3 סיבות עיקריות לשליטה הכל-כך מוחלטת של הפמיניסטיות במדינת ישראל:

1. ריבוי ארגוני נשים, אלפי ארגוני נשים שחולשים על המדינה בכל תחומי החיים ומגיעים לכל קבוצת נשים ללא הבדל גיל, לאום, עדה, שפה או מעמד סוציו-אקונומי וכו', תחת כינויים כמו "העצמת נשים" או "מעגל נשים", כאשר המכנה המשותף תמיד לגייס נשים למלחמת השנאה הקולקטיבית נגד הגברים וה"פטריארכיה" הדמיונית (תמיד עם תקציב בלתי מוגבל מהמדינה, משלם המיסים, תרומות ותזרים מזומנים מארגוני שמאל קיצוניים בעולם כמו הקרן החדשה לישראל)

2. התמכרות של הציבור לאמצעי התקשורת - כנראה משום שישראל נמצאת בסכנה ביטחונית מאז הקמתה, כולם כאן דבוקים לתקשורת באובססיביות חולנית כמעט. אנשים כל הזמן מקשיבים לחדשות ו"בולעים" כל פיפס שמגיע לכותרות הראשיות והופך בשניות לשיחת היום בכל פינה בכל בית (רוב הציבור לא מבין שהם רואים בתקשורת אולי רק אחוז אחד מהמציאות במקרה הטוב. לדוגמא לפני שבועיים היה פיגוע פלילי ו100 מטר מהבית שלי עבריינים פוצצו משאית אבל שום אמצעי תקשורת לא דיווח על כך!!!)

3. האופי של הישראלי וה"ראש הקטן", כלומר במילים אחרות "אם אני לא מרוויח מזה, למה שזה יעסיק אותי?", כפי שתיאר היטב חבר שלי שגדל ברוסיה - הישראלי הממוצע יודע לשחק עצמו תמים ו"לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי" אבל כשהוא רוצה להשיג משהו פתאום הוא הופך לפרופסור לפילוסופיה ולוגיקה!!

שילוב שלושת גורמים אלה ביחד עם העובדה שישראל יחסית מדינה קטנה שקל לשלוט באנשים ולמנוע ולהסתיר מידע מקבוצה גדולה מאוד של אנשים, רוב הציבור למעשה, הפכה את ישראל לגן עדן של פמיניסטיות פנאטיות ומלכודת מוות לגברים (תרתי משמע).

הרבה פעמים שאלו ושואלים אותי:"למה אתה בכלל עוסק בנושא? מה יוצא לך מזה? מה אתה מרוויח? אתה הרי רווק וחופשי!" אז התשובה נורא פשוטה - עניין של יושר אינטלקטואלי ויכולת לראות ולהראות את מה שרוב האנשים במדינה מעדיפים לא לראות או להתעלם לגמרי. במשך שנים קראתי ולמדתי את הנושא לעומק מאתרים ופורומים מחו"ל מאנשים כמוני שאיכפת להם, הם מבינים את החשיבות האסטרטגית של הנושאים עליהם אני מדבר וברגע שיש להם מידע, הם לא שומרים אותו לעצמם אלא מעבירים אותו הלאה. (ייתכן שאני מושפע מגיבור ילדותי טינטין שהוא גיבור סופר חסר-אגו שמניח תמיד את טובת הכלל לפניו)

זה משהו שלצערי אין במנטליות הישראלית בנוסף לעובדה שהגבר הישראלי, בניגוד לתעמולת השקר הפמיניסטית, הוא דווקא הכי חלש, כנוע, צייטן, נרמס, מפוחד ופאסיבי יותר מכל גבר אחר בעולם.

הרבה מאוד פעמים גברים אמרו ואומרים לי עד היום:"אין מה לעשות, הן יותר חזקות מאיתנו", משהו שמעולם לא שמעתי מגברים מחו"ל. הם גם מבקשים ומתחננים בפניי ב4 עיניים "אל תגלה לאף אחד שדיברתי איתך על זה!".

יעקב

הפמיניזם כפי שאנחנו רואים מאז שנות ה60 הוא בעצם מרקסיזם (ידוע גם כסוציאליזם וקומוניזם) - אידיאולוגיה ארסית ואלימה שמוסווית בתור דאגה לזכויות נשים אבל מה שמסתתר מאחורי התנועה הזאת רחוק מלהיות תמים וקשור ישירות לאידיאולוגיה שעל קדושתה נרצחו למעלה מ100 מיליון בני אדם !!!

ממליץ בחום לצפות בסרט הזה "ההיסטוריה של הפוליטיקלי קורקט".

המרקסיזם מסתתר תחת סיסמאות ושמות רבים: קומוניזם, סוציאליזם, נאציזם, שוויון וצדק חברתי, פמיניזם, פוליטיקלי קורקט, ליברליזם, "השמאל החדש" ועוד אבל בסופו של דבר האמצעים והכוונות הם תמיד אותו הדבר: לשקר, להוליך שולל מיליוני אנשים, להסית באופן רצחני נגד קבוצה מסויימת בחברה ובסופו של דבר להוביל רצח המוני של בני אדם ללא שום ייסורי מצפון.

גם לפמיניסטיות יש תורה שלמה שהן פיתחו ב4 העשורים האחרונים גם "מניפסט החלאה" וגם תורתה ה"מדעית" של פרופ' מארי דלי שלימדה במשך 30 שנה תיאוריה לפיה עולם אידיאלי ומושלם יהיה עולם עם 90 אחוז נשים (היא אפילו אמרה בראיון שאולי 10 אחוז גברים זה יותר מדי!)

ג'ק

ב1989 הצליחו הפמיניסטיות בבריטניה להביא לסגירת תוכניתו של הקומיקאי המצליח בני היל בטענה שהוא "מחפיץ" נשים. בני לקח זאת מאוד קשה, לאחר קרוב ל30 שנות הצלחה בהן היה מלך הרייטינג. 3 שנים לאחר מכן נמצא מת בדירתו, בודד וגלמוד.

מהלך זהה עשו הפמיניסטיות כאן בישראל כשחיסלו את מלך הרייטינג הישראלי דודו טופז. הוא והשחקנית הארגנטינאית נטליה אוריירו תיכננו מראש להתפרע בשידור חי. הכל היה משחק, הצגה למצלמות אבל זה לא מנע מארגוני הנשים לפתוח נגדו בקמפיין כאילו "הטריד מינית" את נטליה, והביאו לסגירת תוכניתו לאחר למעלה מ20 שנים שהיה "מלך הרייטינג". זה היה קמפיין מתוכנן ומאורגן היטב על ידי ארגוני הנשים. אני זוכר איך נכנסתי לכתבה באתר וואללה ותוך מספר דקות קיבלה יותר מ2000 תגובות נאצה, כולל "מוות לדודו" ו"צריך לסרס את דודו". היה לפמיניסטיות אפילו אתר מיוחד שפתחו כדי להפנות אנשים להתלונן עם טופס תלונה נגד דודו טופז לנציב תלונות הציבור!

כך זה התחיל, הרבה לפני שירד מהפסים ומישהו כנראה ניצל את מצוקתו הנפשית, המקצועית והאישית כדי לסבך אותו עוד יותר. כולנו יודעים מה קרה בהמשך.

אצל הפמיניסטיות כלום לא מקרי או ספונטני - הכל מתוכנן מראש: כפי שמספרת כריסטינה הוף סומרס בספרה 'מי גנב את הפמיניזם' ב1994, הפמיניסטיות בחוגי המגדר באקדמיה מצהירות בגלוי "כל מה שהגברים אי פעם עשו זה לא טוב. צריך לשנות, לשכתב, להרוס, למחוק ולהתחיל מחדש", במילים אחרות, להחליף גברים בנשים בכל מוקדי הכוח וההשפעה באקדמיה, אמנות, תרבות, קולנוע, תקשורת, פוליטיקה, פילוסופיה, ספרות וכו'.

עוד בנושא:

הפמיניזם רצח את דודו טופז

אם צריך דוגמא טובה לאיך נשים פמיניסטיות שולטות במדינה באופן סמוי, חתרני ומתוחכם, הנה לפניכם הדוגמא הטובה ביותר:

בתקופת כהונתו של שמעון פרס כנשיא המדינה ("חתרן בלי נלאה", כפי שכינה אותו יצחק רבין ז"ל) בוצעה הפיכה של ממש במוסד בית הנשיא עליו השתלטה קבוצת נשים פמיניסטיות מהשמאל הקיצוני והן אלה שלמעשה מכתיבות את כל מה שנשיא המדינה אומר, מצהיר או נואם. בפועל הן אלה שקובעות את הטון, הכללים, את סדר היום וכל הודעה רשמית שיוצאת מבית הנשיא. מאחורי הקלעים - נשיא המדינה הוא לא יותר מסבא חביב ורגשן עם דמעות בעיניו שעושה כל מה שהן אומרות לו.

דוברת בית הנשיא, אמילי מואטי היא אשת שמאל קיצוני. רוני אלון האחראית על כתיבת התוכן - אשת שמאל קיצוני. היועצת של הנשיא רובי ריבלין, רבקה רביץ - פמיניסטית דתייה ואם צריך הוכחה לקשר ההדוק שבין פמיניזם ושמאל מרקסיסטי שרואה בנשים קבוצה בינלאומית נפרדת מעבר לכל הבדל גזע, דת, מין או לאום, היא אמרה בראיון עם לוסי אהריש: "אני מעריצה כל אישה באשר היא". כלומר במילים אחרות, כל הנשים בעולם הן אחיות.

עוד עובדה מעניינת וחשובה לציון היא שבתקופת כהונתו של שמעון פרס הגיע תקציב בית הנשיא ל62 מיליון שקל בשנה. על מה אתם חושבים ההוצאות? בולים? מעטפות? מהדקי נייר...?

ג'ק

אני מנסה להיזכר במקרה אחד בו ארגוני המגדר דרשו להחמיר עם אנס ערבי או למנוע חנינה ממחבל שרצח נשים וילדים. לא קרה ולא יקרה. 

גיל רונן, כ"ג בניסן תשע"ו 01/05/16 18:34

מדינת ישראל אחוזת טירוף, כבר עשרות שנים. אמנם לא נהוג בזמננו לדבר על רוחות רעות וכישופים, אבל נוכח החדווה המרושעת שבה "ארגוני נשים" מטעם קרן מאוד מסוימת מהתלים בחברה הישראלית, רומסים את כל כללי הדמוקרטיה והצדק, ומתעללים בקורבנותיהם, פסוקי התורה שצצים לראש הם אלה שמתייחסים למכשפות, ואל הלשון מתגלגלות המילים: "צא דיבוק, צא דיבוק, צא דיבוק צא".

"זעם בעקבות הדיווח על האפשרות לחנינה לקצב", זעקה הכותרת הבוקר. "במערכת הפוליטית וגם בארגונים חברתיים" מחו על הפרסום לפיו נשיא המדינה ישקול לחון את נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, בשל ההידרדרות במצבו הנפשי ותחושותיו הדיכאוניות.

"איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית" אמר כי "אם מצבו של קצב מידרדר, שרשויות הכלא יספקו טיפול הולם – בכל מקרה אין לחון אותו".

אני מנסה להיזכר במקרה אחד בו ארגוני המגדר דרשו להחמיר עם אנס ערבי או למנוע חנינה ממחבל שרצח נשים וילדים. לא קרה מעולם ולא יקרה. מנסה להיזכר בהודעה נזעמת של ח"כיות "פמיניסטיות" לגבי העובדה שנשים שמתגוררות בדרום תל אביב או בגבעה הצרפתית חוששות לצאת מהבית בגלל מכת עבריינות המין של המסתננים והערבים בסביבה – גם זה לא קרה ולא יקרה.

מה עם איזו הבעת סולידריות מטעם מרצ עם הנשים היזידיות שנמכרות כשפחות מין ע"י דאע"ש ומוצאות להורג? הצחקתם את מרצ. אותם מעניין רק הנשיא לשעבר של מדינת ישראל, שהשפלתו היא השפלת המדינה כולה.

"קמפיין המסכנות של קצב לא עוצר לרגע", לעגו בארסיות חברות הכנסת גלאון, רוזין וזנדברג ממרצ, ואילו ח"כ עאידה תומא-סלימאן הפעילה את כובד משקלה כיו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה נגד אפשרות חנינה.

מעניין לציין שח"כ רוזין שימשה בעצמה במשך שנים מנכ"לית "איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה", לפני שהגיעה לכנסת, ושלפני כן שימשה כעוזרת פרלמנטרית לח"כיות יעל דיין ונעמי חזן. אותה יעל דיין היא שהובילה את החקיקה ששינתה את הגדרת האונס בישראל כך שלא נדרשת עוד הוכחה לשימוש בכוח או באיומים בכדי להרשיע – ודי בכך שהאישה מעידה בדיעבד כי לא נענתה "מהסכמתה החופשית".

כל זה מקרה, יגידו הנאיבים. לא מקרה בכלל, יגיד מי שיודע שממלכת המגדר נבנתה כל-כולה ע"י השמאל הקיצוני, ולכן "הנתונים" והטענות של עסקניותיה יהיו תמיד נגועים בפוליטיזציה.

מי שעקב אחרי הטוקבקים כאשר התנהל משפטו של קצב, יודע שרבים מהם "הציעו" לקצב להתאבד. ברור שגם היום, זה מה שהרבה מהמגדריסטיות רוצות לראות. הן לא יסתפקו בכך שיהפוך לשבר כלי רזה ועגמומי, כמו איציק מרדכי, אותו רדפו עשרות שנים לאחר נפילתו מגדולה. הן רוצות תמונת ניצחון. וידוא הריגה. עדיף שימות משברון לב, אבל התאבדות היא בהחלט אופציה. למה? ככה. כי הן יכולות.

משפט קצב היה מזוהם מהרגע הראשון. זכור לי איך ראיתי במו עיני כיצד דנה וייס מערוץ 2 ראיינה את מני מזוז, אז יועץ משפטי לממשלה, והוציאה ממנו אמירה לפיה קצב הוא "עבריין מין סדרתי", עוד לפני שהוגש נגדו כתב אישום.

זכורה לי עדות גסה ומכפישה של א' מלשכת הנשיא שניתנה בטשטוש פנים ובשידור חי בכל הרשתות – מעשה עתונאי מחפיר ללא אח ורע בתולדות העתונות האלקטרונית. זכורים לי תופי הטם-טם של ארגוני המגדר שהדהדו מחוץ לבתי המשפט ממש בזמן מתן פסק הדין.

את הזיהום אי אפשר כבר לנקות, אבל בואו ניזכר בא' ממשרד התיירות, שעדותה היא היחידה שהפלילה את קצב באונס. האזינו בבקשה לשיחה הטלפונית הזו עם א', שהתקיימה שנתיים אחרי ש"נאנסה" כביכול.

א' נשמעת כועסת, אבל לא על כך שהותקפה, אלא על כך שקצב לא מסייע לה להתקבל לעבודה. "הוא לא יכול להביא מזכירה?", היא שואלת. "שיכניס אותי סתם כמזכירה שם עכשיו... אני השארתי לפחות חמש הודעות", אמרה לבן שיחה. "הוא לא יכל לצלצל אליי?"

האם זו התנהגות של קורבן אונס? או שזהו דיבור של מי שדורשת אתנן? תחליטו אתם.

אחרית דבר: אני מאמין שהדיבוק ייצא, בסופו של דבר. כחברה, נשוב לשפיות. כמו שמדינות קומוניסטיות לשעבר שבו לשפיות. אחרי שזה יקרה, כל אחד מאיתנו יצטרך לשאול את עצמו, איפה הייתי ומה עשיתי בתקופת שלטון הטרור הזה? האם עמדתי מנגד? שחיתי עם הזרם? צרחתי בגרון ניחר את מה שארגוני המגדר רצו שאצרח? שתקתי כי חששתי? או שהבעתי דעה אמיצה? גם בדברים האלה נמדדים בני אדם.