כמה נחמד זה שיש לך שאיפות, מן רשימת מטלות שאת כותבת לעצמך בראש ומחכה לרגע שתוכלי לסמן בקו. לפעמים אני מנסה לכתוב אותם, כאילו להתמודד עם העובדה שאני באמת צריכה לעשות אותם, אבל אז מוחקת ומתחרטת. מתכחשת כנראה. וזה בסדר, דברים שאני באמת צריכה לעשות אני אעשה בסוף, אבל חבל שהרשימה הזאת לא שם באותו הרגע כדי לתעד ולרכז את כל הדברים שאי-פעם חשבתי שלא אעשה, או שחשבתי שייקח נצח עד שאוכל לסמן עליהם קו.
אני זוכרת איך אז, בכיתה י' או בכל שלב אחר בחיי השופעים באולפנא (תיכון לבנות- לכל המתקשים) דמיינתי את הרגע שאסיים בית ספר, שאוכל להגיד ביי ביי למורים, למבחנים, לסיוט המתמשך הזה. סיוט, שהוא בעצם תקופה שהייתי רוצה לחזור אליה. ואני יודעת שככל שיעבור הזמן התחושה הזאת תתחזק אצלי יותר. כי אחרי הכל, כמה באמת סבלתי בבית-ספר? אז כשלא התחשק לי, לפעמים הייתי מבריזה מהשיעור, או מיום לימודים שלם - שזה בכלל היה אצלי על תקן קבוע. אם הייתי עייפה, הייתי פשוט מניחה את הראש ונרדמת. ואם למורה היו בעיות כלשהן עם זה - אז הייתי מתרצת את העניין בכך ש"כואב לי הראש". אם באמצע שיעור כאבי הבטן החודשיים החליטו לדפוק לי את היום - הם בעצם לא ידעו כמה הם עשו לי טובה גדולה. גיחה קטנה למזכירות, טופס שחרור וחתימה של הרכז - שלא היה צריך יותר מדי פירוט כדי להבין מה פשר הכאבים - היו עושים את העבודה ואחרי חצי שעה גג הייתי כבר בבית. אז נכון, היו המבחנים המתישים, והמתמטיקה, הו המתמטיקה שכולנו קיללנו וייחלנו לסיומה, אבל בתור תלמידה תמימה, לא באמת ידעתי למה אני מייחלת.
והנה אני כאן, עומדת (או יותר נכון חצי שוכבת) שבוע לפני תחילת השירות הלאומי שלי. לא להאמין שזה הגיע... אני ממש כמעט בת שמונה-עשרה. ממש ילדה גדולה. צרות בשם "אין לי זמן ללמוד לבגרויות" ו"משרד החינוך הזה לא מתחשב" הפכו ל"טסטרים הם עם זבל", "אני לא מרגישה מוכנה לשירות" ו"לא רוצה להתבגר!". אני מנסה כמה שיותר לדמיין את עצמי בקופת חולים, עונה לטלפונים ממש כמו מישהי שעובדת שם שנים ועושה את העבודה בלי טעויות.
אז כן, עכשיו השאיפות שלי הן לראות את עצמי מתבגרת באמת, מתחשלת, לא מפחדת לקחת כל צעד קטן, עם ביטחון ונחישות - אבל כנראה שאני לא חזקה מספיק בשביל לעשות את הצעד הראשון לכל השינוי הזה. יחד עם הגישה הזאת אני מנסה לשכנע את עצמי כמה שיותר, שגישה כמו זאת לא תעזור לי, ואני חייבת לבוא עם כוח רצון להתחיל שנה חדשה ונפלאה. ולפעמים זה באמת מה שעובר לי בראש. כמה בא לי להתחיל לעבוד, לעשות עם עצמי משהו טוב, להרגיש שייכת. ולפעמים יש לי מוטיבציה, אני רק מקווה שהיא תופיע ברגעים הנכונים.
אמאל'ה. זה ממש כאן.
בינתיים יש לי שבוע להעביר, בלי לצפות יותר מדי לטלפון מאוד מסויים. שיעבור בטוב, אמן.
בתקווה שאת הפוסט הזה לא אמחק, לשם שינוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
