סיפורי אימה קצרים וחסרי משמעות.

"מייק!" נשמעה קיראה בסלון הבית של משפחת תומפסון.

"מייק, כמה פעמים צריך לקרוא לך? אתה כבר ילד גדול, אתה צריך לקחת אחריות... יש לך חוג מתמטיקה! בוא לפה מיד"

נשמעה קריאה חזרה, מילד ושמו מייק, לא נשמע יותר מבין 12 הייתי אומרת.

"כן אמא, מייד...אני רק אנעל את מגפיי כדי לא להרטב בשלוליות", "אני שמחה שאתה עושה את זה...אבל שים לב לשעה."

מייק היה נער צעיר בן 12, הוא היה ילד ממושמע וחכם, אולם לא היה בוגר לגילו במיוחד.

הוא התקשה במתמטיקה, המקצוע היחיד שבאמת התקשה להבין את החומר שלו,

אז אימו החליטה שבחופשת החגים יילך לחוג מתמטיקה שבאזור.

מייק הלך באיטיות לעבר החוג שנמצא כחצי קילומטר מביתו, באמצע הדרך שמע צעדים מהירים שבאים מאחוריו, הוא הסתובב ולא היה שם אף אחד.

הוא המשיך ללכת ופיזם לעצמו בשקט שיר שלמד כמה ימים לפני זה...הוא לא הבין את השיר, היו בו מילים מסובכות, אבל הוא אהב את השיר...הוא לא ידע בדיוק למה, אבל השיר הזה הרגיע אותו.

'הו טוב נו...כמה מבאס ללמוד בחופשה, אבל...אמא תיהיה גאה בי'

הוא פתח את הדלת, קצת חורקת אפשר לומר, חלודה פה ושם.

הכיתה הייתה מוארת באור עמום והוא הביט בילדים שכבר ישבו ליד השולחנות...

היו שם כ12? אולי 11 ילדים? זה לא משנה.

המקום שהעיק עליו, המקום היה מחניק והשרה תחושה רעה.

הדלת נטרקה מאחוריו ולידה עמד איש, מוזר, היה לו מבט חודרני.

הוא נעל לאט את המפתח והביט ישירות בעיניו של מייק, וחיוך קטן נמרח על שפתיו,

כשסיים, לקח את המפתח וזרק אל תוך שלי שקוף אשר עמד על יד הלוח.

נשמע קול תסיסה והמפתח נמס.

"חיכינו לך, מייק יקירי בוא שב...ונלמד...נלמד...נלמד, כן...כמה שנלמד"

והשמיע צחוק קטן מפיו,קטן אך חולני.

"שב במקום שלך, ואנחנו נתחיל. בספק עם נסיים"

הצחוק המשיך.

"ילדים, אני פה כדי לחדד את הכישורים שלכם, כדי לגרום לכם לפרוח, כדי...שתלמדו...תלמדו הו כן, והרבה.

אתם תלמדו ותלמדו,

וכלום לא יעצור אתכם

אני ידאג לכם.

ו...אם אתם רוצים, תקראו לי רוב"

מייק התחיל לחוש משו רע בבטן שלו.

'בטח מארוחת הבוקר' חשב.

וידע שאין שום קשר.

הוא ראה את המורה מתקרב לכל שולחן בתורו, מה הוא עושה שם?

'הוא קושר את הידיים שלהם לשולחן, אבל למה?'

הוא החליט שכבר אין לו חשק ללמוד, לא בשבילו ובטח לא כדי שאימו תשמח.

הוא רץ לכיוון הדלת והתחיל להכות אותה כדי שתיפתח.

"מייק" נשמע קולו של המורה "אתה יודע שבדרך שלך לא תצליח ללמוד? אני פה, בשבילך, אני יעזור לך."

הוא התקדם בזהירות לעבר מייק שכבר איבד את כוחו על הדלת, והסתכל שוב ישר בעיניו. 'הו המבט הזה, רק הוא גורם לי כבר לפחוד'

רוב המשיך להתקדם כשבידו מסור חשמלי.

"מייק, אתה יודע שאם תנסה לבוח לא תוכל ללמוד, אני צריך לעזור לך, אני צריך לעזור לך לא להתייחס לדברים האחרים. רק ללמוד"

למייק לא היה כוח ברגליים לברוח, וגם אם כן לא היה לו לאן, הוא הרגיש מפוחד, ולא הצליח להוציא מילה מהפה.

זה קה ברגע, המורה כרת את רגלו הימנית של מייק.

מייק החל לבכות, נופל הצידה ומצמיד את רגלו, או מה שנשאר ממנה, אל מעילו כדי לעצור את זרימת הדם.

הוא בכה, לא יכל לשמור זאת בפנים והכאב שתקף אותו היה עז.

"מייק, אתה יודע שגם היללות האלה לא יעזרו לך ללמוד? הרי אתה רוצה להיות אדם משכיל כמדומני"

מייק צעק, כאב לו, הוא רצה העלם וזהו.

"מייק, אאלץ לעזור לך גם בזה"

הוא חזר לעבר מייק כשידו אוחזת כדור עשוי מקוצים.

הוא דחף למייק לפה וכיזה את פיו כדי שמייק לא יוכל להשליך את הכדור מפיו.

"הו...כמה נפלא, החתלה לא רעה בכלל ילדים, אני נהנה פה"

וצחקק.

"אני יחלק לכם דפי עבודה, תיאלצו לכתוב כשידכם מחוברות לשולחן."

הוא עבר בין כל ילדי הכיתה, כולל מייק שישב נפול ליד דלת הכיתה מתאבק בעצמו מנסה להמשיך לחיות.

הוא הגיעה לילדה אדומת שיער, שמה היה רוז ולרוע מזלה היא הייתה מצוננת.

"המורה" נשמע עיטוש קל מפיה "אני יוכל בבקשה לקבל נייר לקנח את האף?" היא הסתכלה בו במבט מפוחד ומתחנן.

"אם תמשיכי ככה לא תצליחי להתקדם כראוי בחומר... אני ייצטרך לעזור לך להתגבר על זה"

הוא הלך לשולחנו להוציא משו ממגירתו.

'הוו אלי, אני מקווה שהדבר אשר הוא מביא הוא נייר' חשבה רוז.

הוא חזר ובידו מספריים גדולות.

"אני יטפל בך, הרי אני דואג לכולכם, תלמידים שלי, ולכולכם אני יעזור בבוא היום"

רעד עבר בכולם, הם הפנו את עיניהם וראו את רוז מנסה לזוז מהשולחן אבל לא מצליחה.

הוא גזר את אפה.

"הו...מה את אומרת? שנחזור ללמוד?"

דמעה ירדה על לחייה של רוז, היא רצתה להעלם.

הילדים המשיכו לעבוד...אם כמה שפחדו ושעצב מילא אותם הם לא רצו שייקרה להם גם משהו.

בן, שהיה הכי צעיר שם מכולם, בן 10, הרגיש דחף לגרד בראשו.

הוא לא יכל לעמוד בזה וכשרוב הסתובב כופף את ראשו קדימה אל ידו וגירד את ראשו.

רוב שמע זאת, חייך והסתובב.

"בן...נשמע שגם לך משו מפריע ללמוד? שיערך מגרד? אני יישטוף אותו לך, אל דאגה ילדי, אתה תלמד."

בן צעק לעצמו במחשבותיו 'טיפש טיפש טיפש, למה הבאת את זה על עצמך? אני לא מאמין'

"לאאאא!"

הוא צעק.

"כן" ענה לו בשקט רוב עם כוס קטנה והתקדם לעברו.

"אתה חייב ללמוד, לא תוכל להתקדם בחיים אם לא תלמד, אני צודק?"

"כ...כן המורה.."

"אז אצטרך לעזור לך, אל תדאג, זה לא ממש ייכאב"

הוא שפך את הנוזל על ראשו של בן. הנוזל המיס את שערו, את קרקפתו.

ברוק ואליס שישבו אחת ליד השניה דיברו ביניהם.

אליס לחשה לברוק "אני...לא מאמינה. למה באנו לפה? יכולנו לצאת החוצה. ברגע שראינו את המורה הזה, אוי לי"

במיידיות, רוב הסתובב אליהם והגדיל את חיוכו כך שייראו את כל שיניו המצהיבות,

"אתם רוצות עזרה הא?"

ברוק עיוותה את פניה בפחד והנידה בראשה וכך גם אליס.

"אתם צריכות עזרה, אתם צריכות ללמוד, אתם עוד לא מבינות את החשיבות"

הוא עשה זאת הפעם במהירות, לקח שיפוד חד שמצא על שולחנו, ותקע אותו לברוק באוזן. הוא המשיך והשחיל אותו עד שיצא מאוזנה השניה, וכך עשה גם לאליס.

הוא הוציא מראשם את השיפודים שעליהם נקלטו חתיכות של איברים מראשם. הוא קירב את אחד השיפודים אל אפו, התחיל להריח את ריח המוות באובססיביות, וליקק את המקל עם מבט חולה על פניו.

הוא הפעם צחק, צחק כמו שהם לא שמעו עוד מעודם.

צחק צחוק מרושע, צחוק רע.

"אני חושב, חושב שכולכם צריכים עזרה, כוכלם לא לומדים כראוי, כולכם צריכים להבין וללמוד, כי הרי זה החשוב מכול, אני יעזור, יעזור לכם, לכולם אני יעזור פה, אתם לא מיבנים שצריך ללמוד!"

הוא עבר עם אקדח קטן וירה בכל תלמיד.

מייק, שעמד לאבד את חייו בכל רגע ראה הכל מהצד, והיה מזועזע. מזועזע מהחולנות הזאת, מחשבותיו הסתובבו עד שהוא בעצם רצה להיות חלק ממנה.

הוא רצה ללמד,

ולעזור גם לאנשים ללמוד. לתקן אנשים שלא לומדים.

הרי...איך הם יתקדמו?

הוא צחק צחוק מטורף עד שנשמתו ברחה ממנו.

קודם כל, אני חייבת לציין שזה פוסט ראשון (:

לדעתי הוא לא יצא משו, אני ייכתוב דברים יותר מצמררים בהמשך[עלק, בטח כל פוסט יהיה יותר מצחיק מהקודם].

זה יצא סיפור לא מפחיד בכלל.

אבל אני יישמח אם תגיבו ^~^

[ואם אהבתם, תעשו טובה ותמליצו]