טוב, לא ממש מזדיינת, אבל עוזרת למפוחדים שבהם להתגלש:




מגרש המשחקים בפארק ברעננה היה נטוש ברובו, חוץ מאי אילו הורים וילדים נחמדים למראה מהמגזר הדתי לאומי.  ואז הגיע טיול בית ספר עם מלא אמהות וילדיהן, כולם ממגזר המיעוטים, ותוך שלושים שניות בדיוק נעלמו כל היהודים כנשוכי פצצה דמוגרפית.  איפה הסולידריות הבין מגזרית.  שלושתינו דווקא נשארנו, שהרי אנחנו, כמאמר השורה מהמחזמר האלמותי ההוא, חברי שלום עכשיו וקציני צה"ל במילואים (טוב, לא ממש, אבל אתם מבינים את הרעיון), והשתלבנו במרחב.  כשהייתי קטן, אמי ז"ל לימדה אותי לזהות ילדים מוכים (משהו בעיניים), ויש לציין שאחוז לא מבוטל מהילדים נראו שייכים לקבוצה הזאת, ורעייתי שמקצועה בכגון אלה טענה שלא מעט מהאמהות השתייכו גם למגזר הנשים המוכות, אבל אולי אנחנו סתם גזענים, רואים ערבים וחושבים מכות. 

אז הנה עוד ערבים:




ואם כבר המלצתי קודם על אל-על, אז עוד הפתעה.  התיישבנו לאכול במסעדה ליד הכניסה ולא ציפינו להרבה, וכגודל הלא ציפיה כך גודל ההפתעה, פרוסות בטטה ברוטב צ'ימיצ'ורי עם שמנת חמוצה, שירדה יופי עם שליש טובורג.  אחת המנות היותר טעימות שאכלתי לאחרונה.  אז עוד המלצה בלתי מסתברת:




ואי אפשר לגמור פוסט בלי תמונה של אלה, אז הנה עוד אחת מהמסעדה:




ומחר טיול לחבל ארץ חצי אקזוטי, כולל ביקור אצל נוריקו!