לפעמים אני לא בטוחה , אם כדאי להתייעץ עם אמא או לא?
נדמה כאילו אני רק נהיית חלשה יותר מחודש לחודש מאז גיל 14 , מאז שהכל התחיל .
אולי אין לי כבר תחושת זמן , או סדר בהתרחשות הדברים .
אולי העובדה שההורים כל הזמן ממנים את הטיפולים , זה מה שהופך אותי לחלשה יותר ,
או העובדה שאמא כל הזמן מרחמת , ואבא לא מראה אף רגש , כך שנדמה שהוא רק מאוכזב או כועס .
אם רק הייתי יכולה להפסיק , ואני כל כך משתדלת ,
אני משקיעה בזה כל כך הרבה מאמצים , ופתאום אני מאבדת שליטה .
אולי אני צריכה ללכת לO.A
אבל השאלה האם לידע את ההורים או לא?
אני צריכה לטפל בעצמי .
אני צריכה למצוא חיים.
אין לי עבודה , אני צריכה ללמוד , אני אתקן את עצמי - רוצה ללמוד , פתאום בא לי להתבודד ולהיות עצמאית ,
נמאס לי להיות תלוייה בהורים . בפברואר אני כבר אהייה חיילת .
עד אז , אני מקווה שההפרעה לא תפגע בתפקוד שלי כך שאוכל לעבוד וללמוד .
והמערכת יחסים הזאת ...לא יודעת אם היא מזיקה ,מה שכן היא לא משפיעה לטובה ...
כי שיפור אין .
אבל ייתכן שהיא גם לא מזיקה...הרי הנזק קיים בכל אופן.
אבל אולי היא כן משפיעה לטובה ...אולי .
גם אם כן וגם אם לא , כך מסתיימת אצלי כל מערכת יחסים - רק מהסיבה הזאת.
פתאום נדמה לי שאם אהייה לבד , אני אצא מזה , אני אחלים .
גם כשזה לא נכון.
בעצם אני כבר לא יודעת מה נכון ומה לא.
אני אקבע תור לרופא אחר הצהריים , אברר קצת על טופמקס .
אולי זה מה שיציל אותי.
אולי זה האביר על הסוס הלבן ..(טוב שירה,נכון)
למה תמיד שהמטפל רואה אותי , הוא מפחית מהסכנות שאני גורמת לעצמי ,
כי אני לא שוקלת 100 קילו ? זאת הבעייה ?
אם לא יטפלו בי , גם לשם אני אגיע .
אולי אני צריכה להתאשפז , בא לי לפעמים , מרוב כעס , לענות את עצמי ,
להתאשפז כדיי לצא מהמצב הזה .
אבל זה לפעמים נראה לי מטומטם .
ומלבד זאת איך המפחה שלי תראה אותי?
לא מספיק איך שמסתכלים עליי עכשיו ?
אני רוצה לחיות לבד ,
אני לא רוצה שיטיפו לי יותר ,
כי אני מטיפה לעצמי מספיק .
הערות בונות , זה דבר נכון , אבל רק כשיודעים לתת ביקורת בונה ,
ולדעת מה ההבדל בין ביקורת בונה לבין ביקורת שעלולה לפגוע עוד יותר .
מועקה נפשית ולחץ ...
אני כל כך מתביישת בעצמי .
כינוי:
thin girl !!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
