שוב פעם זה אותו חופש כמו כל החופשים בחיי.
שוב אותו חופש שאני כאילו לא שומעת, לא נראית, ולא רואה.
שוב אותו חופש שכל יום אני שפשוט מייחלת להעלם מפה.
שוב אותו חופש שכמובן אף אחד לא ייתקשר וישאל לאן נעלמתי ככה פתאום.
שוב אותו חופש שאמא תהיה עצובה ועצבנית והכל זה בגללי.
שוב אותו חופש שאת רוב ימי אני מבלה בשכיבה במיטה בתקווה שהטלפון יצלצל, או שהלילה יגיע ואפשר יהיה לישון בשקט.
והדבר שהכי מעצבן אותי, הוא אני.
אני פשוט לא עושה כלום כדי שזה ישתנה.
יש לי את כל האפשרויות בעולם כדי להפוך את החיים שלי לטובים, טובים מאוד אפילו, אבל כמובן שאני אייסר את עצמי במחשבות, ואני פשוט לא אצליח להרים את הטלפון ולהתקשר לחברות ולשאול מה נשמע.
וכן כולם ממשיכים בחיים, ורק שלי נעצרים.
אני לא מרחמת על עצמי, אני מציבה עובדות לעצמי.
באמת שנמאס לי מעצמי, ואני פשוט לא יודעת מה לעשות יותר. ואין מישהו שיכול לעזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הדרים