ברצוני לתאר שני תמונות שעברו לי בראש וברצוני להעלות אותם כאן לפניכם.
אם תנסו לשוות בדמיונכם תמונות מסוג זה מחיי היום יום תוכלו להיווכח עד כמה התיאור קרוב למציאות של רבים מאתנו
בחור הנמצא באמצע שנות השלושים לחייו. הבחור החביב הזה לא מצא את מקומו בשוק העבודה ושרף את השנים הכי טובות שלו - את שנות העשרים ותחילת השלושים בכל מיני דברים חוץ ממציאת עבודה. הוא חשב והרהר והעמיק לחשוב והעמיק להרהר. הוא בנה לעצמו עולם שלם משלו אך לא טרח לצאת החוצה מהקונכיה והעדיף את הישן והמוכר. עתה הוא מוצא את עצמו בשלב די מתקדם בחיים חושש להביט בחבריו הנמצאים קרוב אל פסגת הקריירה המקצועית שלהם עם נסיון עשיר ועשייה מרובה.
בחורה הנמצאת על סף שנות הארבעים לחייה . הבחורה הנחמדה הנ"ל עשתה הכל כדי למשוך את השנים בתקווה למצוא לעצמה בחור טוב ככל האפשר. היא דחתה את זה ופסלה את ההוא. היא הייתה אלופה בשלילה של אנשים . זאת מבלי לדעת שערך המניה יורד עם השנים. כי מה לעשות השעון הביולוגי מתקתק גם אם נדמה כי לעולם חוסן. עתה היא מביטה בקנאה באמהות הדוחפות עגלה ומאחוריהן משתרך לו פעוט העושה את דרכו בעקבות אמו הממהרת.
לכאורה אין דומה בין שני האנשים הללו כי כל אחד נמצא במצב אחר בחיים עם תפיסת עולם שונה וצורת הסתכלות קצת אחרת.
הבחור אולי נכשל בקריירה המקצועית שלו אך השכיל לבנות תא משפחתי . גם אם היציבות הכלכלית אינה בנמצא - הוא מצליח לשמור על אינרציה בתנועת החיים קדימה תודות לילדיו ואשתו.
הבחורה לעומת זאת אולי עדיין לא חוותה את טראומת חדר היולדות אך היא עשתה חיל בכל מה שנוגע לקידום אישי ומקצועי. היא חסרה את תחושת הבית אך מודעת היטב למגרעות של הנישואין בימינו אנו .
נדמה לי כי שני הדמויות הללו יותר מאשר דומות בדרך בה הם מסתכלים על החיים . חצי הכוס המלאה עדיין לא התמלאה עד תומה. האם היא תתמלא עד תומה כך שהחיים יהפכו להיות כמו בילוי של שבת בסופרלנד רק הזמן יקבע. אין נביא בעירו כך נאמר ועל כן אין טעם לנחש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
