פלאפי הארנב המעופף

מצטער על המילים הגבוהות. בהזדמנות הראשונה אני אתפוס סולם ומאצ'טה ואקצץ להן קצת את הגובה.

אתמול חגגתי את חגיגת יום ההולדת האחרונה שלי לשנה (למי שלא קרא קודם, חילקתי השנה את היומולדת שלי לשלושה חלקים, כמו בצבא. חברה, משפחה, וחברים) עם החברים ב"בלאק". כמו כל ילד יומולדת (בלי קשר לגיל) קיבלתי שלושה בלוני הליום נחמדים. לצערי וברוב קלאמזיותי (נשמע טיפה טוב יותר מ"שלומיאליותי") ברגע שיצאנו מהמסעדה, התעסקתי עם המפתחות והפלאפון, ובלי לשים לב ככה השתחררו לי הבלונים וברחו השמיימה.

התמונה אגב לצרכי המחשה בלבד ולא קשורה לאירוע הספציפי.

בעוד אני צופה בהם מתרחקים וליבי נחמץ ומתבאס, הבנתי שבלונים מתאבדים הם בעצם מטאפורה לחיים. החיים הם אלה שבורחים ממך, ואתה כל הזמן מנסה לרדוף אחריהם ללא הצלחה. כשאתה מגיע לקו הסיום שלהם בעצם, איבדת את את קו הראייה שלך אליהם והם נעלמו מעבר לאופק.

כל מה שאנחנו עושים בחיים, זה כדי איכשהו להשאר קשורים לחוט הדקיק הזה של החיים. אה, וגם אם הצלחתם להשאר עם החוט המחורבן הזה על היד, בסוף ההליום ייצא לכם מהחיים (הבלונים) והם יתקמטו ויצנחו לריצפה. מממ.. זו יכולה להיות גם מטאפורה לשדיים כשאני חושב על זה.

וואו. יצא לי נורא פילוסופי היום. וסך הכול רציתי לומר כמה נהניתי מההמבורגר