פלאפי הארנב המעופף

עוד מעט יגיע המועד לאירוע לא ממש משמח, אבל כזה שאני לא שוקל אפילו לפספס.

והשנה אני נושא נאום. מול קהל. לא כזה גדול כמו בתמונה, אלא כזה של מכרים ומשפחה וחברים.

יש לי פחד קהל מאז ומעולם. אבל לפעמים יש צורך כזה לומר דברים. וחוצמזה המשפחה ביקשה.

אז אני אעשה את זה. מה שכן, היות ואני כותב את מה שאני הולך לומר, אני יכול לעשות את זה קצר. אבל לא קצר מדי.

עומד מול הקהל, מיקרופון ביד. שקט יחסי. מסתכל על הנייר. חושב על המילים, על המשמעות ואיך לומר את זה.

מנקה קצת את הגרון.. מרגיש את הרעד הזה בקול עוד לפני שאני מתחיל לדבר.

ומתחיל. ככל שהמילים זורמות, זה נעשה קל יותר. עדיין קשה לי להסתכל על הפרצופים של האנשים, אז אני מתרכז במילים.

מילים יושבות להן בשקט על הדף, לא מסתכלות עליך. אין להן רגשות, הן רק יכולות לעורר רגש אצל אחרים.

וזה טוב לי ככה. להשתמש במילים, ולא להיות צריך להסתכל על האנשים, על מה שקורה.