פלאפי הארנב המעופף

בשבוע האחרון, לאחר שעזבתי את מקום העבודה שלי (שזה סיפור קטן בפני עצמו), התחילה, או המשיכה "חגיגה" קטנה של אריזות.

בערך חצי מתכולת הדירה שלי נכנסת לקופסאות בגדלים שונים. חלק הולך לאחסון, חלק נוסע לפנינו לחוצלארץ, כמה מהדברים נמכרים (מישהו רוצה כיסאות עץ מרופדים? אולי מסך דק 22 אינץ'? מה לגבי פג'ו 306?) והרבה דברים אחרים פשוט הולכים לפח.

הרבה דברים הולכים לפח. זה מעין נקיון פסח כזה כדי להעביר את הדירה נקייה לזוג הנחמד ששכרו אותה.

ברוב המקרים זה טוב. לקלף את הלכלוך והאבק והבלגן מהחיים שלנו ולצאת לדרך חדשה כמה שיותר קלים. אבל ברור שאנשים מסוימים (אני למשל) שפחות אוהבים לזרוק דברים (אולי נצטרך מתישהו?) מוצאים את כל עניין הזריקה הכוללנית הזו לפח טיפ-טיפה בעייתית.

אין מה לעשות. צריך לפנות מקום בחיים לדברים חדשים.. תרבות הצריכה צריכה מקום גם לזבל, וגם לעוד דברים חדשים שעוד כמה שנים יהיו גם הם על הר הזבל..

זה מעלה לי מחשבות מאוד פילוסופיות האמת. כמה שפחות רכוש - כמה שפחות דאגה. זה נכון בכל רמה שאני מסתכל עליה. בסוף כולנו נהיה בודהיסטיים. או מתים (מכמות הזבל שאנחנו מטביעים את עצמינו בה)

מה שיבוא קודם.