פלאפי הארנב המעופף

גם ברכבות דברים שונים כאן.

מי שנוסע ברכבות באופן קבוע, בעיקר בימי ראשון אבל גם בכלל, מכיר את נושא העומס המעצבן.

גם כאן יש את זה. בבקרים בכלל, בימי עבודה, אנשים נדחסים לרכבות כמו סרדינים. ההבדל המשמעותי הוא איך מתייחסים לזה ואיך מתייחסים אחד לשני.

קודם כל, ברכבת עצמה יש שקט מופתי. גם אם אנשים מדברים בטלפון, וזה לא יותר מדי נפוץ, הם שמים יד ושומרים על ווליום נמוך.

אם צריכים לצאת מהרכבת כשהגענו לתחנה ואנחנו נמצאים בצד השני של הרכבת, לא צריך להדחף.. פשוט מבקשים סליחה ואנשים זזים קצת ונותנים לעבור. אין צעקות, אין דחיפות, אין רעש.

רוב האנשים מתעסקים עם הניידים שלהם, קוראים ספר או עיתון (גם בעמידה) ופיתחו יכולת לשמור על שיווי משקל גם בלי להשען על עמוד או דלת וכיוב'

נימוס כאן הוא דבר הכרחי. וזה לא שכולם מנומסים. נתקלתי (תרתי משמע) בכמה שנדחפים ונתקעים ולא טורחים להוציא מילת סליחה או הכרה בקיומך. בדרך כלל אלה עובדים זרים ולא מקומיים. אם הגעת מהודו (למשל) אתה רגיל להדחף וזה חלק מדרך החיים שלך. לא בעניין של חוסר נימוס אלא פשוט כי ככה הדברים עובדים שם. לא כאן.

יש כאן כעס (שקט אמנם) על העובדים הזרים. כמובן שגם אני בסופו של דבר עובד זר כאן, אבל הכוונה היא לכוח העבודה הזול מהודו, בנגלדש וסין. הם מביאים אל סינגפור את הרגלי החיים שלהם שכוללים השלכת לכלוך איפה שבא להם, מחסור רציני בהרגלי נימוס ורעש. ברור שזה נובע מאיפה שהם באים ולא מאיזה רוע בסיסי.

אבל הסינגפורים לא אוהבים את זה. בלשון המעטה. בינתיים (או אולי בכלל) הם מדברים על זה בינם לבין עצמם. האמת, אני לא בטוח מה הם יכולים לעשות. הממשלה יכולה לעשות דברים, אבל לממשלה יש אינטרסים מנוגדים בנושא. גם מסיבות פוליטיות וגם בקטע דמוגרפי - הם רוצים לעבות את האוכלוסיה.

אני מאמין שבסופו של דבר הממשלה תעצור את זרימת העובדים פנימה. גם מבחינה תשתיתית - סינגפור יכולה לקלוט רק עד נקודה מסוימת. השאלה מתי הם יעצרו.

מצטער אם שיעממתי מישהו, בסופו של דבר זה מה שאני חושב עליו כאשר אני כאן.

אגב, התחלתי עבודה חדשה במשרד עורכי דין. יש יתרונות ויש חסרונות.. עוד בהמשך.