פלאפי הארנב המעופף

כל פעם שאני נכנס לדיכאון, אני מנסה להכנס לפרופורציות ולהבין שיש אנשים במצב הרבה יותר גרוע (ראו התמונה למעלה..).

זה לא תמיד עוזר. אמנם הטבע האנושי נוטה להשוואות בלתי פוסקות - מכאן הביטוי "הדשא של השכן ירוק יותר" - אבל זה לא מאוד משנה כשאתה מרגיש מדוכא.

העובדה שיש מישהו, איפשהו, במצב יותר גרוע ממש לא משפיעה על המצב שלי כאן ועכשיו.

בגלל זה קוראים לזה "נחמת טיפשים". רק טיפש יתנחם מגורלו הרע של האחר.

אבל.. זה כן עוזר לקבל נקודת מבט אחרת. לראות שהמצב שלך לא כל כך רע כמו שניפחת אותו בראש.

אני גם מקבל שרוב הדיכאונות נובעים ממצב אלקטרו-כימי במוח. זה עוזר לי להבין שחלק מזה הוא בשליטתי ברמת ההחלטה לא לתת לכימיה להשתלט לי על החיים. וחלק אינו בשליטתי - זה החלק שקשה לקבל.

אנשים חיים בתוך אשליה שהם שולטים בחיים שלהם. זה נכון בצורה מאוד חלקית. אבל ברוב הזמן אנחנו נשלטים על ידי המון דברים שלא קשורים אלינו ממש. הצורך לשרוד מוביל אותנו לתת את רוב הזמן שלנו למישהו אחר בתמורה לכסף - וחופש. וזה הדבר הכי בסיסי. החופש.

אבל אנחנו נותנים אותו כי אנחנו לא רואים ברירה אחרת. וההצלחה שלנו גם נמדדת (בעיני החברה) בכסף או הצלחה חומרית. ברור שיש לנו את הברירה לעבוד בחצי משרה, או לקבץ נדבות ולחיות בקופסת קרטון. אבל זה כבר לא ממש נחשב להצלחה. לרוב האנשים לפחות.

אז אנחנו עושים את השיקולים שלנו, ונותנים את רוב החיים שלנו והזמן שלנו למישהו אחר.

וזה רק ברמת היום-יום. ברמה האישית יותר, אנחנו נשלטים על ידי דברים כמו גנים שהועברו לנו בתורשה, מזג האוויר, תזונה, ומניפולציות של האנשים הכי קרובים אלינו.

להיות מודעים לזה זה נהדר. השאלה היא לאן הולכים מכאן?