פלאפי הארנב המעופף

לא יודע לגביכם, אבל כשאני מקשיב למוסיקה, אני נוטה לטבוע בה.

וזה לא רק כשאני מקשיב לה דרך אוזניות. אם אני נהנה מהמוסיקה, אני דיי מתעלם מהעולם.

חלק מזה הוא מין הסתם הפרעת הקשב שלי - המוסיקה משתלטת על החושים שלי והמוח לא משאיר הרבה מקום לחישה נוספת.

אבל זה יתרון לטעמי, ולא חיסרון. היכולת להנות ממוסיקה ברמה הזו היא מתנה יותר מכל דבר אחר.

אבל יש לי תקופות. למשל, כבר חודשים רבים שלא ממש הקשבתי למוסיקה, אלא יותר התרכזתי בקריאה.

ועכשיו חזרתי למוסיקה וזה כאילו אף פעם לא הפסקתי. הטעם שלי דיי סטנדרטי נראה לי. הרבה מוסיקה של שנות השמונים, קצת רוק קלאסי, פופ ישראלי ואינדי.

האמת שאני משתדל להקשיב למוסיקה בלי אוזניות כדי לא לאבד קשר עם העולם. הייתי שמח אם הייתי יכול לעשות הרבה דברים במקביל במיוחד תוך כדי האזנה למוסיקה. אבל זה לא פשוט בשבילי.

וגם רציתי להזכיר את ההבדל המשמעותי בין האזנה לדיסק בבית (או באוטו, או בנגן נייד) לבין הופעה חיה.

ההבדל בשבילי הוא כל כך מוחשי שאני מבין את הגרופיז שרצים אחרי להקות לכל הופעה שלהם, כי החוויה היא פיסית. הרעידות של הווליום, המוסיקה שמקיפה אותך בצורה שאף מערכת סטריאו לא תצליח לשכפל, והאנשים שסביבך שגם תורמים לחוויה.

חוץ מזה, המציאות הדיגיטלית של מוסיקה לכל דורש באינטרנט לוחצת את האומנים (בעיקר בארץ אבל גם בשאר העולם) לחזור למקורות ולמצוא את הפרנסה האמיתית שלהם בהופעות חיות.

לטעמי זה דבר טוב. היכולת להרוויח שוב ושוב ושוב על ביצוע אחד של מוסיקה שעשית לפני חמש, עשר או עשרים שנה - היא לא ממש טבעית. שלא לדבר על כך שאת רוב הרווח גורפים המתווכים (חברות התקליטים בעיקר) ולא היוצרים.

זהו בינתיים. אשמח לתגובות.