לאחרונה עניתי לשאלון ארוך ביותר (240 שאלות אמריקאיות), שבסופו, מקבלים רשימה של תכונות האופי הבולטות ביותר, בסדר יורד.
אצלי, התוצאה הראשונה הייתה הומור. שלטעמי זה דיי עצוב.
הייתי מעדיף אומץ, חוכמה, אינטואיציה או הרבה אפשרויות אחרות, אבל זה מה שקיבלתי.
זה מה שקורה כשעונים בכנות (ככל האפשר) על שאלון..
אבל ברצינות, אם אתם רוצים לנסות תקליקו על הלינק, אבל תדעו שכולו באנגלית, ו-240 שאלות יכולות לייאש הרבה לפני שמגיעים לסוף השאלון.
המטרה שלי הייתה למצוא מה היכולות החזקות שלי, כדי לכוון את הקריירה שלי לפי המקומות בהם אני חזק ולא לפי החולשות שלי.
כולנו רוצים לדעת את האמת לגבי עצמנו, אבל בסופו של דבר, אנחנו מוטים לכיוון כזה או אחר כשאנחנו עונים לשאלות הנוגעות לנו. למה? מהמון סיבות. אהבה עצמית או/ו שנאה עצמית בראשן, וכל שאר צבעי הקשת הרגשיים אחריהן.
אנחנו לא יכולים לענות בכנות כי יש הרבה דברים לגבי עצמנו שאנחנו צובעים בצבעים כהים או בהירים יותר. יש דברים שאנחנו לא רוצים להודות אפילו כשזה רק אנחנו והנייר מולנו. וגם כשאנחנו מחמירים עם עצמנו, אנחנו נוטים להגזים.
אני לא מבסס את זה על מחקרים מדעיים (למרות שאני דיי בטוח שאם אני אחפש אמצא כאלה שמוכיחים את הנקודה) אלא על נסיון חיים.
אם הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בחיים הוא להיות ליצן עצוב, אז זה מה יש, ועם זה ננצח.
אבל כמובן, אני לא לוקח את התוצאות הללו בשחור ולבן.. החיים הם בצבע, וגוונים.