אז על מה רציתי לדבר..? אה כן. על הארץ שלנו.
אתם יודעים למי הכי קל ללכלך על ישראל? כן, לנו הישראלים.
פחות כשאנחנו מטיילים או שוהים בחו"ל, אבל בקלי קלות כשאנחנו חיים בארץ.
זה מין סאדו-מאזו כזה של יחסי אהבה-שנאה ביננו לבינה. אנחנו רגילים למזג האויר, לזיהום האויר, ליחס המחורבן והחם בו-זמנית. לידיעה שמסוכן כאן, אבל אנחנו כבר כל כך רגילים שזה לא משנה.
ואז אנחנו נוסעים לחו"ל ונהנים מאוד. ובאותה נשימה יודעים שיהיה קשה לנו להיות רחוקים מישראל. ולא משנה כמה נתלונן שחם בקיץ, ובחורף אם לא שחון אז טובעים בשטפונות (שקשורים יותר לתשתית פחות מעלובה שיש לנו), והממשלה דופקת אותנו, ומשפחות ההון משתינות עלינו מהמקפצה בקיסריה, ושלא נתחיל לדבר על שירותי הרווחה ומשרדי הממשלה בכלל שבמקום לשרת את הציבור, מצפים מהציבור לשרת אותם.
וזה נכון שהיום התלונות מוצדקות, והן גוברות על הקולות הפטריוטים והסיבות השחוקות מרוב שימוש - זו הארץ היחידה שהיא של היהודים ולמען היהודים, כאן לא יפגעו ביהודים, אלוהים נתן לנו את הארץ הזו - וכו' וכו' וכו'
(שימו לב שאלה סיבות לגמרי גלותיות - כלומר בנות 70 שנה לפחות)
ואם תעשו משאל מאולתר בין החברים והחברות שלכם, תראו שיש יותר ויותר כאלה שלא מתנגדים במיוחד (אם לא שואפים לכך) לעזוב את הארץ - לזמן מוגבל או ללא כוונה לחזור.
זו מגמה גלובאלית (הגירה לצרכי עבודה), אבל יותר מזה, זה מראה על סדק שהפך לשבר עצום. בין חלקי העם, ויותר מזה - בין העם ובין הנהגתו שכבר מזמן לא נתפסת כאחת שמטרתה היא טובת העם.
והכי עצוב יהיה כשכל המעשים הללו, שלא נתפסים בכלל על ידי אלה שמבצעים אותם כפשע נגד הציבור, יגרמו לגלים של הגירה שלילית (זה כבר קורה למעשה, רק שלא מבליטים את זה בתקשורת) שיעלו ויגאו ככל שאנשים לא יראו שינוי אמיתי במדינה ויחסה לאזרחים.
אבל אני לא בא לצעוק כנביא זעם בשער. יש כל כך הרבה שעושים את זה יותר טוב ממני בעיתונים ובתקשורת.
אני דווקא רואה את התקווה מגיעה מלמטה. מאנשים כמו דפני ליף - שעם כל האינטרסים המזויפים שאוהבים להדביק לה אנשים מלובי כזה או אחר - סך הכול לקחה אוהל ויצאה לרחוב כדי לתת לכעס שחשה ביטוי ולהוציא את הזעם הזה קצת החוצה, ובלי להתכוון בכלל הפכה למנהיגת מחאה המונית.
ועוד יותר מכך, שהתקשורת כבר הספידה את המחאה, אבל כמו כל מחאה המונית - היא רק הלכה לישון. מחאות כאלה לא מתות עד שהן מגיעות לפורקן יסודי - וזה לא קרה. הממשלה מיסמסה את המחאה באמצעות מדיניות "הפרד ומשול" כמו גם פריטת המחאה לפרוטות והקמת וועדות. כשגוף שלטון מקים וועדה, ובארץ זה תמיד בלי שום שיניים, אני תמיד מדמיין ישיש כזה עם חניכיים חשופות הולך במסדרון בית חולים עם חלוק שחושף את הישבן המצומק שלו וצועק בקול צרוד תוך כדי שהוא מנופף במקל ההליכה שלו.
כי זו בערך ההשפעה שיש לוועדות בארץ.
אבל מסמוס כזה של מחאה נראה נהדר ליח"צנים של פוליטיקאים וגופי עניין, רק שהוא פלסטר על פצעון שכבר מזמן מאיים להתפוצץ ולהתיז נוזלי מורסה על כל סביבתו. (מצטער על הדימוי המגעיל)
פצע כזה שלא מנוקז, רק הופך לסכנה מיידית וממשית לחולה.
וכל יום שעובר ולא נוקטים בו צעדים אמיתיים לתיקון - על ידי החזרת מוסדות המדינה לידי המדינה, ביטול מדיניות ההפרטות, ביטול חוק ההסדרים, חקיקת חוקה יסודית ואמיתית, ועוד ועוד ועוד - המחאה הזו רק תמשיך להתנפח עוד ועוד עד שתגיע שוב לסף פיצוץ. ובפעם הבאה הפיצוץ הזה לא יהיה ללא נפגעים. זו התחזית שלי בהסתמך על כל מה שאני קורא, רואה ומבין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פוקס