פלאפי הארנב המעופף

אם רגש הוא שמחה, כאב, עצב, אהבה, שנאה, קנאה, כעס, תשוקה ועוד - האם הוא באמת עוזר לנו, או שיותר עוצר אותנו ומביא לנו צער וייסורים?

אני יודע. זה תלוי באיזה מקום אנחנו נמצאים. אם אנחנו שמחים כרגע או אומללים - הרגש עובר הגברה מלאכותית דרך עדשת התחושה הנוכחית ואנחנו חושבים בדיוק בהתאם לכך.

נגיד, כרגע אני מבואס, כי יש לי מחשבות עצובות בראש. אז אני מסתכל על העולם דרך פריזמה של "הכול חרא, וזה רק עניין של זמן עד שכולם יבינו את זה אם לא הבינו עדיין"

אבל בימים טובים יותר, אני הרבה יותר אופטימי. ושמתי לב שגם כשאני מדוכא, אני מנסה לעודד אחרים אם אני רואה שהם עצובים. לפעמים זה גם עוזר לי להרגיש קצת יותר טוב. לזמן מה לפחות.

אך זה לא ממש נותן לי תשובה. ברור שזה כיף להרגיש טוב ואופטימי, אבל אנחנו חיים באוקיינוס של רגשות, והגלים טבעם לעלות וליפול. האם לא טוב יותר לחיות על מישור?

אני יודע שמשעמם יותר במישור. אין תהפוכות, אין התרגשות (כי אין רגשות), ולחיות בניתוק מסוים ממה שקורה מסביבך מביא לעצב כלשהו אם מצליחים להסתכל על המצב מבחוץ אפילו לזמן קצר.

אך אם מסתכלים על הצד הטוב של העניין, אין יותר דרמות, אין עצב, ונפטרים מכל (או רוב) הכאב. הגיון שולט, והשגעון מוסט הצידה.

אז למה אנשים בוחרים שוב ושוב ברגש?