רובין וויליאמס היה אחד מהשחקנים האהובים עליי אי פעם, ודווקא כעת לאחר שהתאבד, זו ההזדמנות הטובה לדון בזיוף ששחקנים (בעיקר מפורסמים) חייבים לתחזק כל רגע שהם נצפים בציבור.
השחקן חייב להראות כאילו הוא (או היא) שמח כל הזמן. חייו מלאים בכסף, שמחה אהבה והערצה. מזכיר קצת את תיאוריות הניו-אייג' החביבות כל כך על האמריקאים - אלה שמדברות על יצירת מציאות באמצעות מחשבה - "אם תזייף את השמחה מספיק זמן, היא תהפוך לאמיתית!"
לא ממש עבד ככה, אה?
זה גם בדיוק אותו עקרון עליו מבוססת הרשת החברתית הפופולרית - פייסבוק. התמונות של עצמנו אותן אנו (או לפחות אתם) מפרסמים תמיד מראות אותנו מחייכים, מטיילים, אוכלים (כמובן שיהיו תמונות תקריב של האוכל), ובאופן כללי נהנים מהחיים. ברור שזה שקר.
הרי לא נראה את הפרצוף המעוך שלנו מהבוקר, לפני שצחצחנו שיניים, שטפנו פנים והתקלחנו. זה לא יתחזק את התדמית המצליחנית והמאושרת (כביכול) שלנו, ואז אנשים לא יקנאו בנו ובחיינו השמחים והמוצלחים!
כן, יש רגעים של שמחה בחיים, אבל גם יש הרבה רגעים של עצב, כעס, גועל והמון המון רגעים של שעמום ועייפות.
זה לא ימשוך קוראים או יביא "לייקים" להקאה הדיגיטלית שלכם על פני הרשתות החברתיות, אבל זה יהיה הרבה יותר אמיתי. אישית, אני מעדיף שלא להשתפך על חיי האישיים ברשתות החברתיות. לרשתות האלה כבר יש יותר מדי מידע גם ככה, ורמת הספאם שלי ושל כולם רק ממשיכה לחנוק את תיבות הדואר שלנו - ואת הפרופילים שלנו ברשתות האלה.
כל פעם שאני רואה את התמונות של הכוכבים האלה בקבלות פנים, הקרנות בכורה, או טקסי פרסים, אני יודע מעבר לכל צל של ספק שאחוז האנשים בתמונות האלה שמאושר אפילו קצת - הוא הרבה הרבה יותר קטן ממה שאפשר לחשוב כשמסתכלים מסונוורים על כל השיניים המולבנות האלה שמבריקות למצלמה.
אולי זה הופך אותם לפחות מרתקים או מושאי הערצה, אבל זה גם מביא אותם קצת יותר קרוב אלינו ועוזר לנו להבין שבסופו של דבר, הם אנשים בדיוק כמונו - עם פחדים, חרדות ודאגות שלפעמים גם מפילות אותם לקרשים.