פלאפי הארנב המעופף

אני מדבר הן על המונח "סלפי" שמשמעו תמונה עצמית, והן על בסדרה הקומית הקלילה בעלת אותו שם שבוטלה עוד לפני שהסתיימה העונה הראשונה שלה, והתבססה על המחזה "פיגמליון".

אחד מהדברים שהסדרה חידדה הוא השימוש הנפוץ (יתר על המידה) בטלפונים סלולריים ומכשירים ניידים בכלל. אולי לבני העשרה ועשרים ומשהו זה ייראה טרחני ומיושן, אבל לא לפני הרבה שנים, שימוש בטלפון או כל מכשיר אחר ליד השולחן האוכל נחשב מוקצה מחמת מיאוס או לפחות חסר נימוס בצורה קיצונית.

כיום ילדים בני שלוש כבר יודעים כיצד להשתמש בטלפונים חכמים ובטאבלטים, אך מהצד השני הם פחות מבינים בקריאה וכתיבה בסגנון ה"מיושן" של נייר ועיפרון.והמצב לא צפוי להשתפר.. ההיפך.

אבל בואו נחזור לנושא בו התחלנו - סלפי זה מונח חדש יחסית שנכנס ללקסיקון השפה האנגלית רק בשנים האחרונות. ההתמקדות בעצמי מראה חוסר ביטחון בסיסי שמצריך צילום עצמי בתנוחות כאלה ואחרות וכמעט תמיד עם חיוך כדי להראות שאתה מוצלח/שמח/מרוצה גם כאשר אתה לא.

לטעמי זה ממצה את העידן החדש שבו פניהם של אנשים (ונשים) קבורים במסכים הקטנים שלהם כמעט 24/7. זה מתחבר לתוכניות ה"ריאליטי" שרחוקות מהמציאות כמרחק מזרח ממערב, ולתרבות המרודדת למסכים דו-מימדיים בצבעים בוהקים.

אחד מהמחקרים שעוסקים בתופעת הסלפי מדבר על נרקיסיזם - תופעה פסיכולוגית שבה אהבת העצמי עוברת את גבולות הנורמלי ומגיעה למקומות מסוכנים. אנשים שחשים את הצורך לתעד את עצמם בצורה אובססיבית יומיומית ולפעמים יותר מפעמיים ביום, מראים על בעיה נפשית.

אז תבדקו את עצמכם. כמה פעמים ביום, או בשבוע, או בחודש או שנה אתם מצלמים את עצמכם? האם זה סביר? האם אתם מרגישים שאתם חייבים את זה? או שאולי לא?