פלאפי הארנב המעופף

עבר לא מעט זמן מאז שכתבתי כאן. גם בגלל החיים עצמם (), וגם בגלל שלא הצלחתי לחשוב על משהו מעניין לכתוב.

אבל, לאחרונה דוד שלי חטף התקף לב (הוא בסדר), וזה כמובן הכניס אותי למחשבות על החיים, שבריריותם וכמה אנחנו חושבים שאנחנו נהיה בסדר - כשאנחנו בדיוק באותה רמת סיכון כמו כולם (להיות מעורבים בתאונה, לחלות, וכדומה).

מירוץ העכברים שבו רובנו מתרוצצים כתרנגולות חסרות ראש מתוך צורך בכסף ותעסוקה, נראה כתרגיל בחוסר ברירה. ולפעמים קשה לזכור שיש דברים אחרים וצריך גם לדאוג לעצמנו ולא רק לטובת המעביד.

אז קל לדבר וקשה לעשות - זה נכון לגבי כמעט כל דבר. אבל בסופו של דבר זה עניין של העדפות ועדיפויות. אם מה שמעניין אתכם זה אוכל טוב - תמיד תמצאו את המקום הזמן והכסף לספק את התשוקה הזו, וכך גם לגבי כל נושא עניין אחר.

אבל הבריאות שלנו היא משהו נסתר - המכניקות והכימיה שרצה ברקע בגוף שלנו ואנחנו לא באמת מודאגים עד שמשהו באמת לא בסדר. טיפול מניעתי בצורת ספורט ותזונה נראים לנו כבזבוז זמן ומאמץ, עד שהם לא.

וגם כשאנחנו כן רוצים לדאוג לגוף, אנחנו מנסים לעשות זאת באופן העצלני ביותר - ירקות אורגניים, ויטמינים, הליכה.. העיקר שלא נזיע יותר מדי ושלא נבזבז יותר מדי זמן.

קנית מנוי לחדר כושר? כנראה שעשית חצי מהעבודה כבר ולא צריך לטרוח גם להגיע.

בגלל זה אני מאמין שאימונים משותפים (אירובי, אמנויות לחימה וכדומה) שבהם אנשים דוחפים אחד/ת את השני/ה הם הרבה יותר אפקטיביים. אפקט ה"לא נעים" דוחף אותנו לפעולה הרבה יותר מהחשבון שאנחנו נשלם על חדר הכושר כל חודש/שנה. אנשים פוחדים הרבה יותר לאכזב אנשים/חברים שהם מכירים מאשר את עצמם.

אז מה אתם אומרים?