פלאפי הארנב המעופף

לאחרונה התחלתי לחשוב שוב על תאריך התפוגה שלי (של כולם בעצם). אז החלטתי לרשום מסמך של "מה לעשות במקרה ואני מת".

המסמך הוא בעצם אסופה של ססמאות והוראות כדי שזוגתי (או ההורים שלי) יוכלו לגשת לכל מיני חשבונות והרשאות שלי על הרשת ומחוץ לה. אבל מעבר ליבשושיות של צוואה, זה מראה מה בעצם השגת או אספת בחיים.

אני מתחיל להבין אנשים שמוצאים יופי וחופש במיעוט רכוש וכסף. אם את/ה לא מחזיק/ה יותר מדי דברים, גם הדאגות הן מועטות.

וגם, ככל שיש יותר, רוצים יותר כי יש את היכולת. מה שנקרא "עם האוכל בא התיאבון".

אבל התאבון הזה הוא התמכרות ואשלייה. אם ככל שיש יותר, רוצים יותר, זהו מעגל קסמים שרק יאיץ את סיבובו ככל שהתיאבון הזה יוזן יותר.

אני לא אומר שהפכתי לנזיר שמכר את הפרארי שלו, רחוק מכך. אבל, עם היופי הזה שבאמנות הזן, אולי הגיע הזמן להשיל כמה מהדברים שלי כדי להגיע למקום נקי וזך יותר.

כיום כולנו מוקפים בטכנולוגיה שרובה ככולה נועדה כדי לגרום לנו להוציא כסף ולצבור דברים.

"להפוך את החיים לקלים יותר" הפכה למנטרה שגורה, אבל האמת היא שאנחנו יותר צריכים שהחיים שלנו יהיו קצת קשים ומאתגרים כדי שלא נאבד בהם עניין.

אנחנו לא צריכים אפליקציות לכל דבר, אנחנו לא צריכים להיות נגישים 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע (הסתדרנו נהדר לפני שהאינטרנט והמכשירים הסלולריים הגיעו - אני זוכר את זה טוב), והמסכים הללו שתופסים את תשומת הלב של האנושות עושים יותר טוב מרע. הם מנתקים אותנו אחד מהשני בעולם האמיתי.

ראיתי יותר מדי פעמים הורים עסוקים בטלפון שלהם ומתעלמים מהילד שלהם. ויותר גרוע - הם ממכרים את הילד מגיל צעיר למסך משלו - בעיקר כדי להעסיק ולהשתיק אותו.

אבל להשתיק ילדים זה גם לדכא את הסקרנות שלהם ולהאכיל אותם בדיאטה של סרטים מצוירים וחוסר אתגר. ספרים טובים יותר כי אפשר להתנתק מהם בקלות (שלא לדבר על כך שהם לא דורשים סוללה כל עוד הם לא מהסוג האלקטרוני). זה קצת משעשע אותי, כי כיום אני קורא ספרים בעיקר בפורמט אלקטרוני - פשוט בגלל נוחות ומשקל. הנה - זו דוגמא נהדרת לעצלנות שעליה דיברתי קודם. אנחנו רוצים לעשות כמה שפחות ולהשיג כמה שיותר.

אני לא מעל כל זה. ההיפך הוא הנכון. אני אדם שמתגאה בהתמכרותו לטכנולוגיה - בגלל הדברים המדהימים שהיא מאפשרת. אבל אני גם מכיר בכך שעם הזמן,אנחנו עושים שימוש נלוז יותר ויותר בטכנולוגיה. מבזבזים אנרגיה חשמל וכוח מחשבה על אפליקציות מיותרות, ותקשורת גלובלית אמנם, אבל בנושאים זניחים והטכנולוגיה הזו שאמורה לחבר ביננו - יוצרת נתק אמיתי בחיי היום יום שבהם במקום להרים את הראש מהמסך ולחייך לאנשים, אתה מסתכל על המסך ומחייך לעוד קליפ של חתול משתעשע.

האם אני יכול להקשיב לעצמי ולהפוך לחברותי יותר? למשוך אנשים החוצה מהמסכים שלהם וליצור קשרים אמיתיים? אני לא יודע, אבל אולי הגיע הזמן לנסות.

קודם כל, אני רוצה לסייג שלאחר הרשימה הזו, תגיע רשימה הפוכה של "עשרה דברים מחורבנים בלהיות רזה" - כך שיש איזון.

דבר שני, אצלי לפחות, רזון הוא לא בדיוק מבחירה אלא כתוצאה מדיאטה רפואית ובעיות עיכול.

ועכשיו לרשימה:

1. קל להתכופף. נשמע בסיסי, אבל כרס גדולה מקשה מאוד על התכופפות.
2. פחות מעצבן להתפשט בחוף הים וכדומה - למרות שזה תלוי גם באופי ובאישיות.
3. קל יותר לזוז, ללכת, לרוץ וכדומה. ככל שכבדים יותר - קשה יותר לזוז.
4. קל יותר להגיע לגוף שרירי - פחות אימונים ומאמץ בדרך.
5. פחות התנכלות מהחברה בכללותה שמעדיפה אנשים רזים על מלאים או שמנים.
6. מקל על מעבר במקומות צרים - מנהרות, מערות, דלתות צרות ומעברים מכל הסוגים.
7. קל יותר למצוא בגדים במידות קטנות מאשר במידות גדולות.
8. אפשר לאכול מה וכמה שרוצים בלי הערות מטומטמות - לרוב ובמידה ואין בעיות רפואיות.
9. אין משקל עודף שגורם לבעיות של כאבי גב ושרירים בכלל.
10. עשוי להקל על תדמית גוף במידה והרזון הוא טבעי.