פלאפי הארנב המעופף

אז חזרתי לביקור השנתי שלי. אולי הארוך האחרון לתקופה כלשהי..

כתבתי פוסט בפייסבוק לגבי הרשמים שלי מהשבוע וחצי שהספקתי להיות כאן. ולמרות שהתאמצתי (באמת) להיות ההיפך משלילי, ואם ביקורתי אז עם כיוונים לתיקון - אמרו לי שיצאתי ביקורתי.

טוב.. זה כנראה הלך הרוח בארץ ממילא. זה תמיד היה ככה. אנשים נכנסים אחד לשני לעניינים בין אם מבקשים מהם או שלא, אבל כמו שהגמל אינו רואה את דבשתו - הם לא מסוגלים לקבל ביקורת בעצמם.

ולמרות שאני כבר בחו"ל מספר שנים, וחלק מהשריטה הזו כבר נרפא במידת מה (עם תשומת לב פעילה בעיקר), כאשר אני חוזר לארץ הכול חוזר לסורו - כי כמעט כולם מסביב עושים את זה וקשה להמנע.

אבל אני מבטיח: אני אעשה כל מאמץ להמנע מההרגל הקלוקל הזה.

אני גם לא מצליח להמנע מהשוואות. בעיקר כאשר אני מתגורר במדינה שעל פניה יש לה הרבה קווי דמיון לישראל:

סינגפור.

מדינה קטנה, צפופה, מוקפת אויבים... אבל כאן פחות או יותר מסתיים הדמיון.

בעוד בישראל ממשלה מחזיקה מעמד בממוצע שנתיים או שלוש, בסינגפור ממשלה רצה את מלוא התקופה שלה וגם אותה מפלגה נבחרת שוב ושוב. לא, זו לא דיקטטורה ולא שלטון יחיד. זו גם לא דמוקרטיה במלוא מובן המילה, אבל תהיו ברורים בדבר אחד: העם יוצא לבחירות כל ארבע שנים, ואם הוא לא היה מרוצה מהתפקוד של הממשלה - היא הייתה עפה על טיל.

מעבר ליתרונות הברורים של ממשלה שרצה את מלוא התקופה וגם דיי בטוחה בהמשך, יש בסינגפור תכנון קדימה ל-25-50 שנים. תעצרו רגע ותדמיינו את זה. 25 שנים קדימה. תכנון שגם מתממש.

דוגמא: הרכבת הקלה של תל אביב. תוכננה אכן לפני עשרות שנים. התבצעה לאחר כמה וכמה ממשלות. זמן ביצוע מתוכנן לקו הראשון (האדום)? 2021. וזה לאחר דחיות ולבסוף הלאמת הפרוייקט.

סינגפור? ב-1967 הם הבינו שהם יזדקקו למערכת להסעת המונים ב-1992 (!!!), והתחילו לתכנן. ב-1983 הם התחילו עבודות על הקו הראשון שהחל לפעול ב-1987. מאז עברו 28 שנים, נוספו ארבעה קווי רכבת נוספים, וכבר עובדים על עוד ארבעה. בממוצע, כל יום עוברים ברכבת הקלה (מתחת ומעל פני הקרקע) כ-2.8 מיליון אנשים.

וזו רק דוגמא אחת ספציפית. העניין הוא לא הדוגמאות הנקודתיות, אלא הלך הרוח, היעילות, והעובדה שלא רק מדברים הרבה ועושים מעט, אלא ההיפך. בניית גורד שחקים ממוצע (50 קומות כיום) בסינגפור: כשנתיים. וזה כולל את האישורים, ההכנות וכדומה.

אני לא מנסה להדגיש את חוסר היעילות של ישראל, אלא לאן ולמה אפשר וצריך לשאוף ולכוון. ולא לומר שזה בלתי אפשרי, או לחפש תירוצים מעל ומתחת לאדמה. הכלכלה של סינגפור היא מהעשירות בעולם, וזאת ללא מחצבים, משאבים או מקורות אנרגיה משלהם. כמעט כל הסחורות והמזון בסינגפור מיובאים מחו"ל. הם לא זולים ויש סימנים לכך שחלק מהמחירים מתואמים, אבל בסה"כ הם עדיין לא יקרים במיוחד בהתחשב בכוח הקנייה של האזרח הממוצע המקומי. גם המיסוי ממש לא כבד.

אזרח ממוצע שם מסוגל לקנות מותגים יוקרתיים כמו גוצ'י ואחרים - לא כל יום, אבל מידי פעם. כי הכסף שלו לא נשאב על ידי הממשלה. ההיפך, הממשלה מידי פעם מחזירה עודפי מיסוי אל האזרחים. ישירות לחשבונות הבנק שלהם!

אז תסתכלו על הפוסט הזה כאופק אפשרי. כמה טוב יותר יכול להיות בישראל אם האזרחים יסתכלו מעבר לניגודים בינהם אל המשותף בינהם. אל הדברים שכולם רוצים וכולם שואפים אליהם. רווחה, אושר, אפילו על ביטחון אפשר יהיה להגיע להסכמה מתוך עבודה משותפת על נושאים כלכליים חברתיים.

מה דעתכם?

אני לא סובל במיוחד תוכניות ריאליטי. אבל היוצא מן הכלל בשבילי הוא המירוץ למיליון. הם גם עושים מניפולציות כמובן (הגרסה האמריקאית פחות, כך נראה), אבל נראה שהלחץ של המירוץ והפרס המפתה מוציאים התנהגות יותר אמיתית מאשר בתוכניות אחרות.

לאחרונה התחלתי לצפות בעונה החדשה של המירוץ האמריקאי, וזה גרם לי לחשוב קצת:

מהי המשימה הכי קלה במירוץ? בכל גרסה שלו. כולל האמריקאית, ישראלית או כל אחת אחרת.

המשימה הכי קלה היא הפוזות. לפני שבכלל מתחילים לצלם את התוכנית, מצלמים את כל המשתתפים שנותנים כמה דקות של וידאו ותמונות סטילס לשימוש ברשת ובעיקר בפתיח של התוכנית.

אם תשימו לב, הפוזות הורסות מצחוק (ראו דוגמא למעלה ^), וכמובן אינן דורשות יותר מהקשבה להוראות הצלם וההפקה.

הפוזות גם לא מלמדות כמעט כלום על המשתתפים. אם תנסו להסיק מסקנות על האופי וההתנהגות של כל זוג משתתפים על פי הפוזות - לא תגיעו לאף מקום - כי אין שום קשר ממשי בין הפוזה לאיך הם באמת יתנהגו תחת לחץ.

המירוץ האמריקאי אגב, מגיע כבר לעונה ה-27 (!) שלו. ולאחר כל כך הרבה עונות, יש משתתפים וגם מעריצים שממש לומדים את התוכניות כדי לנסות ולפצח את הנוסחה האולטימטיבית לשאלה "מי ינצח, ואיך?"

אצלנו זה עדיין לא שם, וגם אם מעמידים את המירוץ הישראלי מול המקור, הוא נראה לפעמים כמו קייטנת קיץ עמוסת פרסומות לעומת מסע מושקע של אנשי האלפיון העליון. אבל לא תמיד.

הביקוש להשתתפות במירוץ הוא ענק. הן בארץ וגם (לדעתי, לא בדקתי ממש) בהפקות שלו במקומות אחרים בעולם. זה לא רק הכסף, אלה חוויות שרוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם את הזמן או/ו את הכסף לממש.

מה איתכם? האם אתם הייתם רוצים להשתתף? האם אתם הייתם יכולים לנצח?

אני לא יודע אם שלושת קוראיי הנאמנים משחקים במשחקי מזל, אבל אני כן.

זו כנראה חולשה שלי, אבל כזו שאני משתדל להזהר איתה. אני לא הולך להמר באולמות קזינו, או לשים כסף על משחקי ספורט או מירוצים כאלה ואחרים, אבל מדי פעם אני קונה טפסי לוטו. לא רק בארץ, אלא גם בחו"ל.

מה שאני קונה זו תקווה, מין הרגשה קטנה טובה כזו בלב שעכשיו יש לך סיכוי לשנות את החיים שלך. כן, אני יודע שהרבה כסף זה גם הרבה בעיות, אבל כאשר חושבים על הסיכויים והמזל הנדרש, הזכייה עצמה היא פלא ענק בפני עצמו.

אז לפעמים אני קונה טופס שעבורו ההגרלה תהיה עוד כמה שעות, ולפעמים עוד כמה ימים. לפעמים אני בודק מייד עם יציאת התוצאות, ולפעמים מאריך את הציפייה ונותן לעצמי עוד קצת זמן לפנטז.

אני תמיד הולך על הגרלות גדולות. בין אם בארץ (עם 25 אחוזי מס), ובין אם בחו"ל (ייתכן שפחות מיסוי, אבל יש גם את הבחירה לקבל את הכסף בתשלומים או בתשלום אחד גדול). ההגיון שלי אומר שאם המזל טיווח אותך, עדיף שזה יהיה בגדול.

ואני משתדל להוריד עלויות. בוחר את ההגרלות לא לפי הסיכויים הטובים יותר לזכייה (כי ההבדל בין 25 מיליון לאחד ו-13 מיליון לאחד הופך לזניח כשחושבים על זה), אלא על פי העלות הנמוכה והפרס הגבוה.

בנוסף לכל אלה, אני משתדל לא לעשות את זה יותר מדי. כדי לא להפוך את זה להתמכרות. מקסימום פעם בשבוע, ולפעמים פעם בחודש או אף בתדירות נמוכה יותר.

אני עושה לי תוכניות בראש (כמו כולם), איך מה וכמה ולמה, עם הידיעה הברורה שתוכניות מגירה הן בשביל מגירה והמציאות עשויה לגרום לי לעשות משהו אחר לגמרי.

צפיתי פעם בתוכנית שעקבה אחרי מספר זוכים בלוטו ומה שקרה להם בעקבות הזכייה. עבור רובם החיים השתנו, אך לא לטובה. בעיקר כאשר מדובר באנשים עניים או קשי יום שלא רגילים לסכומי כסף גדולים.

היכולת לשלוט בעצמך כשדבר כזה נוחת עליך היא לא דבר של מה בכך. לפעמים זה יכול להיות דחף חזק כמו הצורך להתעטש. ושליטה עצמית היא הדבר הנחוץ ביותר ברגעים כאלה. אחרת עושים החלטות מטומטמות, או שפחות חכמות ממה שהייתם יכולים לעשות.

אני יודע מה אני רוצה שיקרה אם יקרה, אבל אני גם יודע שאין לי כל ביטחון שלא אאבד את העשתונות כמו רבים אחרים. אני יצור של דחפים ורגשות ופעולות בדיוק כמו רוב האנשים. וכולם עושים תוכניות ורוצים להאמין שהם יידעו להתייחס לכזה אירוע בצורה הנכונה.

הרעיון שלי הוא כזה: בשארית השליטה העצמית שלי, אשיג את הכסף מהר ככל האפשר ואסגור אותו (בבנק, בכספת, או מתחת למזרן גדול במיוחד) למשך 30 יום (או 60, מה שאצליח לגרום לעצמי לעשות). זה ייתן לי אורך נשימה לחשוב, לתכנן, ולא לקפוץ לפעולות שאין מחשבה או הגיון מאחוריהן.

מה אתם חושבים?