פלאפי הארנב המעופף

לאחרונה, הזדקקתי לאתר יעד לטיול משפחתי. בין האפשרויות עלו טאייפיי (הבירה של טייואן) ובנגקוק (הבירה של תאילנד). וכך בהינף יד שתי האפשרויות הללו הפכו לבעייתיות:

1. בשבועות האחרונים משתוללת סופת טייפון בטאייפיי, שתהיה בעייתית כשנרצה.. להלך ברחובות העיר.

2. אחת מתוך שלוש פצצות TNT שהוטמנו בבנגקוק התפוצצה והרגה כמעט 20 איש, כאשר מעל מאה נוספים נפצעו. כחצי מההרוגים - תיירים.

אז מה עושים? ישראל יקרה לנו (ובוא נהיה כנים, גם לא הכי בטוחה אם מסתכלים על זה), וכרגע אני ממילא לא בארץ. מחפשים יעדים אחרים. ואז רואים שבעצם, המון דברים לא טובים קורים בעולם - ורובם דווקא לא קשורים לטרור, אלא לאירועי אקלים ואירועים סייסמולוגיים:

• הר הגעש קוטופאקסי (Cotopaxi) באקוודור מראה סימנים של התפרצות קרובה. וכשהוא מתעטש, זה מאיים על חייהם של מעל 300 אלף בני אדם בטווח הזמן הקרוב, והרבה יותר בטווחי זמן בינוניים ורחוקים - שלא לדבר על השפעות על מזג האויר הגלובלי.
• יפן עומדת לפתוח את אחד מהכורים הגרעיניים שלה לייצור חשמל, ומעבר לנושאי בטיחות גרידא, עולות שאלות הקשורות להר געש פעיל בשם סאקוראג'ימה (Sakurajima) שאינו רחוק מדי מהכור המדובר. התפרצות הר געש + כור גרעיני = צרות שאף אחד לא רוצה.
• רעידות אדמה קורות כיום כעניין של יום יום. רובן חלשות באופן יחסי ולא "עושות גלים" באופן משמעותי. לדוגמא, ביממה האחרונה בלבד היו רעידות אדמה "קלות" באיזור המפרץ של סן פרנסיסקו בקליפורניה, בקנדה, במיזורי ועוד. קליפורניה יושבת על חיבור בין לוחות טקטוניים בדומה לישראל, ורעידות אדמה הן דבר נפוץ, אך הגל האחרון מתואר על ידי מומחים כ"נחיל" (Swarm) של רעידות אדמה, ועלול להוות הקדמה למשהו רציני הרבה יותר בהמשך.

כיום, קשה יותר מאי פעם לשים אצבע על המפה - בין אם מדובר בארצות עולם שני ושלישי, או ארצות עולם ראשון, ולמצוא מקום שקט פוליטית, סייסמולוגית או אקלימית. אז לאן אתם מתכננים לטוס?

אני מדבר הן על המונח "סלפי" שמשמעו תמונה עצמית, והן על בסדרה הקומית הקלילה בעלת אותו שם שבוטלה עוד לפני שהסתיימה העונה הראשונה שלה, והתבססה על המחזה "פיגמליון".

אחד מהדברים שהסדרה חידדה הוא השימוש הנפוץ (יתר על המידה) בטלפונים סלולריים ומכשירים ניידים בכלל. אולי לבני העשרה ועשרים ומשהו זה ייראה טרחני ומיושן, אבל לא לפני הרבה שנים, שימוש בטלפון או כל מכשיר אחר ליד השולחן האוכל נחשב מוקצה מחמת מיאוס או לפחות חסר נימוס בצורה קיצונית.

כיום ילדים בני שלוש כבר יודעים כיצד להשתמש בטלפונים חכמים ובטאבלטים, אך מהצד השני הם פחות מבינים בקריאה וכתיבה בסגנון ה"מיושן" של נייר ועיפרון.והמצב לא צפוי להשתפר.. ההיפך.

אבל בואו נחזור לנושא בו התחלנו - סלפי זה מונח חדש יחסית שנכנס ללקסיקון השפה האנגלית רק בשנים האחרונות. ההתמקדות בעצמי מראה חוסר ביטחון בסיסי שמצריך צילום עצמי בתנוחות כאלה ואחרות וכמעט תמיד עם חיוך כדי להראות שאתה מוצלח/שמח/מרוצה גם כאשר אתה לא.

לטעמי זה ממצה את העידן החדש שבו פניהם של אנשים (ונשים) קבורים במסכים הקטנים שלהם כמעט 24/7. זה מתחבר לתוכניות ה"ריאליטי" שרחוקות מהמציאות כמרחק מזרח ממערב, ולתרבות המרודדת למסכים דו-מימדיים בצבעים בוהקים.

אחד מהמחקרים שעוסקים בתופעת הסלפי מדבר על נרקיסיזם - תופעה פסיכולוגית שבה אהבת העצמי עוברת את גבולות הנורמלי ומגיעה למקומות מסוכנים. אנשים שחשים את הצורך לתעד את עצמם בצורה אובססיבית יומיומית ולפעמים יותר מפעמיים ביום, מראים על בעיה נפשית.

אז תבדקו את עצמכם. כמה פעמים ביום, או בשבוע, או בחודש או שנה אתם מצלמים את עצמכם? האם זה סביר? האם אתם מרגישים שאתם חייבים את זה? או שאולי לא?