לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פלאפי הארנב המעופף

ברוכים הבאים לפלאפי הארנב המעופף! עקב קוצר במקום, לא אוכל לתאר את כל הדברים המופלאים שעליהם אכתוב, אך אנסה לתת כמה מילים: הבלוג הזה הולך לעסוק בחיי, ובדברים המסעירים המטורפים ולפעמים המשעממים עד מוות שעוברים עליי. אם אתם בעלי לחץ דם גבוה, אולי תשבו?


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2020    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    




הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

LONG TIME NO SEE




שלום למי שקורא/ת (אם נשארו):

 


לאחרונה התחלתי לחשוב שוב על תאריך התפוגה שלי (של כולם בעצם). אז החלטתי לרשום מסמך של "מה לעשות במקרה ואני מת".

המסמך הוא בעצם אסופה של ססמאות והוראות כדי שזוגתי (או ההורים שלי) יוכלו לגשת לכל מיני חשבונות והרשאות שלי על הרשת ומחוץ לה. אבל מעבר ליבשושיות של צוואה, זה מראה מה בעצם השגת או אספת בחיים.

אני מתחיל להבין אנשים שמוצאים יופי וחופש במיעוט רכוש וכסף. אם את/ה לא מחזיק/ה יותר מדי דברים, גם הדאגות הן מועטות.

וגם, ככל שיש יותר, רוצים יותר כי יש את היכולת. מה שנקרא "עם האוכל בא התיאבון".

אבל התאבון הזה הוא התמכרות ואשלייה. אם ככל שיש יותר, רוצים יותר, זהו מעגל קסמים שרק יאיץ את סיבובו ככל שהתיאבון הזה יוזן יותר.

אני לא אומר שהפכתי לנזיר שמכר את הפרארי שלו, רחוק מכך. אבל, עם היופי הזה שבאמנות הזן, אולי הגיע הזמן להשיל כמה מהדברים שלי כדי להגיע למקום נקי וזך יותר.

כיום כולנו מוקפים בטכנולוגיה שרובה ככולה נועדה כדי לגרום לנו להוציא כסף ולצבור דברים.

"להפוך את החיים לקלים יותר" הפכה למנטרה שגורה, אבל האמת היא שאנחנו יותר צריכים שהחיים שלנו יהיו קצת קשים ומאתגרים כדי שלא נאבד בהם עניין.

אנחנו לא צריכים אפליקציות לכל דבר, אנחנו לא צריכים להיות נגישים 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע (הסתדרנו נהדר לפני שהאינטרנט והמכשירים הסלולריים הגיעו - אני זוכר את זה טוב), והמסכים הללו שתופסים את תשומת הלב של האנושות עושים יותר טוב מרע. הם מנתקים אותנו אחד מהשני בעולם האמיתי.

ראיתי יותר מדי פעמים הורים עסוקים בטלפון שלהם ומתעלמים מהילד שלהם. ויותר גרוע - הם ממכרים את הילד מגיל צעיר למסך משלו - בעיקר כדי להעסיק ולהשתיק אותו.

אבל להשתיק ילדים זה גם לדכא את הסקרנות שלהם ולהאכיל אותם בדיאטה של סרטים מצוירים וחוסר אתגר. ספרים טובים יותר כי אפשר להתנתק מהם בקלות (שלא לדבר על כך שהם לא דורשים סוללה כל עוד הם לא מהסוג האלקטרוני). זה קצת משעשע אותי, כי כיום אני קורא ספרים בעיקר בפורמט אלקטרוני - פשוט בגלל נוחות ומשקל. הנה - זו דוגמא נהדרת לעצלנות שעליה דיברתי קודם. אנחנו רוצים לעשות כמה שפחות ולהשיג כמה שיותר.

אני לא מעל כל זה. ההיפך הוא הנכון. אני אדם שמתגאה בהתמכרותו לטכנולוגיה - בגלל הדברים המדהימים שהיא מאפשרת. אבל אני גם מכיר בכך שעם הזמן,אנחנו עושים שימוש נלוז יותר ויותר בטכנולוגיה. מבזבזים אנרגיה חשמל וכוח מחשבה על אפליקציות מיותרות, ותקשורת גלובלית אמנם, אבל בנושאים זניחים והטכנולוגיה הזו שאמורה לחבר ביננו - יוצרת נתק אמיתי בחיי היום יום שבהם במקום להרים את הראש מהמסך ולחייך לאנשים, אתה מסתכל על המסך ומחייך לעוד קליפ של חתול משתעשע.


האם אני יכול להקשיב לעצמי ולהפוך לחברותי יותר? למשוך אנשים החוצה מהמסכים שלהם וליצור קשרים אמיתיים? אני לא יודע, אבל אולי הגיע הזמן לנסות.

נכתב על ידי פוקס , 6/10/2017 05:24   בקטגוריות טכנולוגיה, מחשבות, מהפיכה, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישראל משנה לשנה



אז חזרתי לביקור השנתי שלי. אולי הארוך האחרון לתקופה כלשהי..

כתבתי פוסט בפייסבוק לגבי הרשמים שלי מהשבוע וחצי שהספקתי להיות כאן. ולמרות שהתאמצתי (באמת) להיות ההיפך משלילי, ואם ביקורתי אז עם כיוונים לתיקון - אמרו לי שיצאתי ביקורתי.

טוב.. זה כנראה הלך הרוח בארץ ממילא. זה תמיד היה ככה. אנשים נכנסים אחד לשני לעניינים בין אם מבקשים מהם או שלא, אבל כמו שהגמל אינו רואה את דבשתו - הם לא מסוגלים לקבל ביקורת בעצמם.

ולמרות שאני כבר בחו"ל מספר שנים, וחלק מהשריטה הזו כבר נרפא במידת מה (עם תשומת לב פעילה בעיקר), כאשר אני חוזר לארץ הכול חוזר לסורו - כי כמעט כולם מסביב עושים את זה וקשה להמנע.

אבל אני מבטיח: אני אעשה כל מאמץ להמנע מההרגל הקלוקל הזה.

אני גם לא מצליח להמנע מהשוואות. בעיקר כאשר אני מתגורר במדינה שעל פניה יש לה הרבה קווי דמיון לישראל:

סינגפור.

מדינה קטנה, צפופה, מוקפת אויבים... אבל כאן פחות או יותר מסתיים הדמיון.

בעוד בישראל ממשלה מחזיקה מעמד בממוצע שנתיים או שלוש, בסינגפור ממשלה רצה את מלוא התקופה שלה וגם אותה מפלגה נבחרת שוב ושוב. לא, זו לא דיקטטורה ולא שלטון יחיד. זו גם לא דמוקרטיה במלוא מובן המילה, אבל תהיו ברורים בדבר אחד: העם יוצא לבחירות כל ארבע שנים, ואם הוא לא היה מרוצה מהתפקוד של הממשלה - היא הייתה עפה על טיל.

מעבר ליתרונות הברורים של ממשלה שרצה את מלוא התקופה וגם דיי בטוחה בהמשך, יש בסינגפור תכנון קדימה ל-25-50 שנים. תעצרו רגע ותדמיינו את זה. 25 שנים קדימה. תכנון שגם מתממש.

דוגמא: הרכבת הקלה של תל אביב. תוכננה אכן לפני עשרות שנים. התבצעה לאחר כמה וכמה ממשלות. זמן ביצוע מתוכנן לקו הראשון (האדום)? 2021. וזה לאחר דחיות ולבסוף הלאמת הפרוייקט.

סינגפור? ב-1967 הם הבינו שהם יזדקקו למערכת להסעת המונים ב-1992 (!!!), והתחילו לתכנן. ב-1983 הם התחילו עבודות על הקו הראשון שהחל לפעול ב-1987. מאז עברו 28 שנים, נוספו ארבעה קווי רכבת נוספים, וכבר עובדים על עוד ארבעה. בממוצע, כל יום עוברים ברכבת הקלה (מתחת ומעל פני הקרקע) כ-2.8 מיליון אנשים.

וזו רק דוגמא אחת ספציפית. העניין הוא לא הדוגמאות הנקודתיות, אלא הלך הרוח, היעילות, והעובדה שלא רק מדברים הרבה ועושים מעט, אלא ההיפך. בניית גורד שחקים ממוצע (50 קומות כיום) בסינגפור: כשנתיים. וזה כולל את האישורים, ההכנות וכדומה.

אני לא מנסה להדגיש את חוסר היעילות של ישראל, אלא לאן ולמה אפשר וצריך לשאוף ולכוון. ולא לומר שזה בלתי אפשרי, או לחפש תירוצים מעל ומתחת לאדמה. הכלכלה של סינגפור היא מהעשירות בעולם, וזאת ללא מחצבים, משאבים או מקורות אנרגיה משלהם. כמעט כל הסחורות והמזון בסינגפור מיובאים מחו"ל. הם לא זולים ויש סימנים לכך שחלק מהמחירים מתואמים, אבל בסה"כ הם עדיין לא יקרים במיוחד בהתחשב בכוח הקנייה של האזרח הממוצע המקומי. גם המיסוי ממש לא כבד.

אזרח ממוצע שם מסוגל לקנות מותגים יוקרתיים כמו גוצ'י ואחרים - לא כל יום, אבל מידי פעם. כי הכסף שלו לא נשאב על ידי הממשלה. ההיפך, הממשלה מידי פעם מחזירה עודפי מיסוי אל האזרחים. ישירות לחשבונות הבנק שלהם!

אז תסתכלו על הפוסט הזה כאופק אפשרי. כמה טוב יותר יכול להיות בישראל אם האזרחים יסתכלו מעבר לניגודים בינהם אל המשותף בינהם. אל הדברים שכולם רוצים וכולם שואפים אליהם. רווחה, אושר, אפילו על ביטחון אפשר יהיה להגיע להסכמה מתוך עבודה משותפת על נושאים כלכליים חברתיים.

מה דעתכם?

נכתב על ידי פוקס , 10/6/2016 12:46   בקטגוריות חוצלארץ, חלומות, מחשבות, מהפיכה, פוליטיקה, אופטימי, אקטואליה, ביקורת, שחרור קיטור  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טרור (דיי) ידוע מראש


כל הזכויות שמורות ל

 

הבוקר (שלי בסינגפור) התעוררתי לחדשות הקשורות לישי שליסל, יהודי חרדי קיצוני שהשתחרר מהכלא לפני כשלושה שבועות לאחר ריצוי עונש של 10 שנים שקיבל על מתקפת טרור על מצעד הגאווה בירושלים. משום מה, הוא "הצליח" להתחמק מהמשטרה (לא היה קשה, הם לא ממש עקבו אחריו), להגיע לאיזור המצעד (שוב) מוקדם, ולאחר שהסתתר וחיכה בסופרמרקט, יצא וביצע את זממו (שוב).
הוא פגע בשישה אנשים, רובם ילדים או צעירים. דקר אותם במסלול של ריצת אמוק, לפני שהוכרע לקרקע על ידי כוחות הביטחון.

הכתובת הייתה על הקיר.. 

כל הזכויות שמורות ל

 

הוא אפילו כתב מכתב.. שקורא לנפשות תאומות לו להצטרף ולפגוע במשתתפי המצעד. אז למה לא עשו שום דבר?

 

 

האם לאנשים (בעיקר למשטרה ולאחראים בממשלה) לא אכפת בגלל שזה מצעד גאווה, או פשוט כי לא אכפת להם באופן כללי וגורף?

האם חוסר האונים הזה מקובל על כולם? כל שנה יוצאים להפגנות, צועקים, מתעצבנים ומרגישים שהכול נשאר אותו דבר בימים השבועות והחודשים שאחרי. הזיכרון הקולקטיבי של הציבור קצר כאורך קליפ של חתול האוכל את זנבו ביוטיוב.

זה אפילו לא משנה על מה ההפגנות והצעקות. עוד שבוע כבר יעברו לעניין אחר וימסמסו את הטיפול בעניין הבוער הקודם שאף אחד לא ממש יזכור.

האם זה מראה על חוסר בגרות של העם? של השלטון? של שניהם?

נכתב על ידי פוקס , 31/7/2015 03:35   בקטגוריות מהפיכה, מחשבות, טירוף, אקטואליה, ביקורת, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
Avatarכינוי:  פוקס

בן: 49



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי
8,734
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפוקס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פוקס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)