פלאפי הארנב המעופף

אני לא סובל במיוחד תוכניות ריאליטי. אבל היוצא מן הכלל בשבילי הוא המירוץ למיליון. הם גם עושים מניפולציות כמובן (הגרסה האמריקאית פחות, כך נראה), אבל נראה שהלחץ של המירוץ והפרס המפתה מוציאים התנהגות יותר אמיתית מאשר בתוכניות אחרות.

לאחרונה התחלתי לצפות בעונה החדשה של המירוץ האמריקאי, וזה גרם לי לחשוב קצת:

מהי המשימה הכי קלה במירוץ? בכל גרסה שלו. כולל האמריקאית, ישראלית או כל אחת אחרת.

המשימה הכי קלה היא הפוזות. לפני שבכלל מתחילים לצלם את התוכנית, מצלמים את כל המשתתפים שנותנים כמה דקות של וידאו ותמונות סטילס לשימוש ברשת ובעיקר בפתיח של התוכנית.

אם תשימו לב, הפוזות הורסות מצחוק (ראו דוגמא למעלה ^), וכמובן אינן דורשות יותר מהקשבה להוראות הצלם וההפקה.

הפוזות גם לא מלמדות כמעט כלום על המשתתפים. אם תנסו להסיק מסקנות על האופי וההתנהגות של כל זוג משתתפים על פי הפוזות - לא תגיעו לאף מקום - כי אין שום קשר ממשי בין הפוזה לאיך הם באמת יתנהגו תחת לחץ.

המירוץ האמריקאי אגב, מגיע כבר לעונה ה-27 (!) שלו. ולאחר כל כך הרבה עונות, יש משתתפים וגם מעריצים שממש לומדים את התוכניות כדי לנסות ולפצח את הנוסחה האולטימטיבית לשאלה "מי ינצח, ואיך?"

אצלנו זה עדיין לא שם, וגם אם מעמידים את המירוץ הישראלי מול המקור, הוא נראה לפעמים כמו קייטנת קיץ עמוסת פרסומות לעומת מסע מושקע של אנשי האלפיון העליון. אבל לא תמיד.

הביקוש להשתתפות במירוץ הוא ענק. הן בארץ וגם (לדעתי, לא בדקתי ממש) בהפקות שלו במקומות אחרים בעולם. זה לא רק הכסף, אלה חוויות שרוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם את הזמן או/ו את הכסף לממש.

מה איתכם? האם אתם הייתם רוצים להשתתף? האם אתם הייתם יכולים לנצח?

בשנים האחרונות התרגלנו לסדרה של אסונות טבע שמתחרים בחומרתם זה בזה.

החודש הגיעו אלינו שניים גדולים - אחד קשור להתפרצות הר געש גדול בצ'ילה - דבר שיצר עמוד אבק וחלקיקים עצום בגודלו שיוצר סערות ברקים מקומיות ומרהיבות אבל גם יגרום לשינויי מזג אויר ומחלות דרכי נשימה בצ'ילה כמו גם במדינות ואיזורים סביבה. קבלו תמונה:

רובין וויליאמס היה אחד מהשחקנים האהובים עליי אי פעם, ודווקא כעת לאחר שהתאבד, זו ההזדמנות הטובה לדון בזיוף ששחקנים (בעיקר מפורסמים) חייבים לתחזק כל רגע שהם נצפים בציבור.

השחקן חייב להראות כאילו הוא (או היא) שמח כל הזמן. חייו מלאים בכסף, שמחה אהבה והערצה. מזכיר קצת את תיאוריות הניו-אייג' החביבות כל כך על האמריקאים - אלה שמדברות על יצירת מציאות באמצעות מחשבה - "אם תזייף את השמחה מספיק זמן, היא תהפוך לאמיתית!"

לא ממש עבד ככה, אה?

זה גם בדיוק אותו עקרון עליו מבוססת הרשת החברתית הפופולרית - פייסבוק. התמונות של עצמנו אותן אנו (או לפחות אתם) מפרסמים תמיד מראות אותנו מחייכים, מטיילים, אוכלים (כמובן שיהיו תמונות תקריב של האוכל), ובאופן כללי נהנים מהחיים. ברור שזה שקר.

הרי לא נראה את הפרצוף המעוך שלנו מהבוקר, לפני שצחצחנו שיניים, שטפנו פנים והתקלחנו. זה לא יתחזק את התדמית המצליחנית והמאושרת (כביכול) שלנו, ואז אנשים לא יקנאו בנו ובחיינו השמחים והמוצלחים!

כן, יש רגעים של שמחה בחיים, אבל גם יש הרבה רגעים של עצב, כעס, גועל והמון המון רגעים של שעמום ועייפות.

זה לא ימשוך קוראים או יביא "לייקים" להקאה הדיגיטלית שלכם על פני הרשתות החברתיות, אבל זה יהיה הרבה יותר אמיתי. אישית, אני מעדיף שלא להשתפך על חיי האישיים ברשתות החברתיות. לרשתות האלה כבר יש יותר מדי מידע גם ככה, ורמת הספאם שלי ושל כולם רק ממשיכה לחנוק את תיבות הדואר שלנו - ואת הפרופילים שלנו ברשתות האלה.

כל פעם שאני רואה את התמונות של הכוכבים האלה בקבלות פנים, הקרנות בכורה, או טקסי פרסים, אני יודע מעבר לכל צל של ספק שאחוז האנשים בתמונות האלה שמאושר אפילו קצת - הוא הרבה הרבה יותר קטן ממה שאפשר לחשוב כשמסתכלים מסונוורים על כל השיניים המולבנות האלה שמבריקות למצלמה.

אולי זה הופך אותם לפחות מרתקים או מושאי הערצה, אבל זה גם מביא אותם קצת יותר קרוב אלינו ועוזר לנו להבין שבסופו של דבר, הם אנשים בדיוק כמונו - עם פחדים, חרדות ודאגות שלפעמים גם מפילות אותם לקרשים.