פלאפי הארנב המעופף

לאחרונה התחלתי לחשוב שוב על תאריך התפוגה שלי (של כולם בעצם). אז החלטתי לרשום מסמך של "מה לעשות במקרה ואני מת".

המסמך הוא בעצם אסופה של ססמאות והוראות כדי שזוגתי (או ההורים שלי) יוכלו לגשת לכל מיני חשבונות והרשאות שלי על הרשת ומחוץ לה. אבל מעבר ליבשושיות של צוואה, זה מראה מה בעצם השגת או אספת בחיים.

אני מתחיל להבין אנשים שמוצאים יופי וחופש במיעוט רכוש וכסף. אם את/ה לא מחזיק/ה יותר מדי דברים, גם הדאגות הן מועטות.

וגם, ככל שיש יותר, רוצים יותר כי יש את היכולת. מה שנקרא "עם האוכל בא התיאבון".

אבל התאבון הזה הוא התמכרות ואשלייה. אם ככל שיש יותר, רוצים יותר, זהו מעגל קסמים שרק יאיץ את סיבובו ככל שהתיאבון הזה יוזן יותר.

אני לא אומר שהפכתי לנזיר שמכר את הפרארי שלו, רחוק מכך. אבל, עם היופי הזה שבאמנות הזן, אולי הגיע הזמן להשיל כמה מהדברים שלי כדי להגיע למקום נקי וזך יותר.

כיום כולנו מוקפים בטכנולוגיה שרובה ככולה נועדה כדי לגרום לנו להוציא כסף ולצבור דברים.

"להפוך את החיים לקלים יותר" הפכה למנטרה שגורה, אבל האמת היא שאנחנו יותר צריכים שהחיים שלנו יהיו קצת קשים ומאתגרים כדי שלא נאבד בהם עניין.

אנחנו לא צריכים אפליקציות לכל דבר, אנחנו לא צריכים להיות נגישים 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע (הסתדרנו נהדר לפני שהאינטרנט והמכשירים הסלולריים הגיעו - אני זוכר את זה טוב), והמסכים הללו שתופסים את תשומת הלב של האנושות עושים יותר טוב מרע. הם מנתקים אותנו אחד מהשני בעולם האמיתי.

ראיתי יותר מדי פעמים הורים עסוקים בטלפון שלהם ומתעלמים מהילד שלהם. ויותר גרוע - הם ממכרים את הילד מגיל צעיר למסך משלו - בעיקר כדי להעסיק ולהשתיק אותו.

אבל להשתיק ילדים זה גם לדכא את הסקרנות שלהם ולהאכיל אותם בדיאטה של סרטים מצוירים וחוסר אתגר. ספרים טובים יותר כי אפשר להתנתק מהם בקלות (שלא לדבר על כך שהם לא דורשים סוללה כל עוד הם לא מהסוג האלקטרוני). זה קצת משעשע אותי, כי כיום אני קורא ספרים בעיקר בפורמט אלקטרוני - פשוט בגלל נוחות ומשקל. הנה - זו דוגמא נהדרת לעצלנות שעליה דיברתי קודם. אנחנו רוצים לעשות כמה שפחות ולהשיג כמה שיותר.

אני לא מעל כל זה. ההיפך הוא הנכון. אני אדם שמתגאה בהתמכרותו לטכנולוגיה - בגלל הדברים המדהימים שהיא מאפשרת. אבל אני גם מכיר בכך שעם הזמן,אנחנו עושים שימוש נלוז יותר ויותר בטכנולוגיה. מבזבזים אנרגיה חשמל וכוח מחשבה על אפליקציות מיותרות, ותקשורת גלובלית אמנם, אבל בנושאים זניחים והטכנולוגיה הזו שאמורה לחבר ביננו - יוצרת נתק אמיתי בחיי היום יום שבהם במקום להרים את הראש מהמסך ולחייך לאנשים, אתה מסתכל על המסך ומחייך לעוד קליפ של חתול משתעשע.

האם אני יכול להקשיב לעצמי ולהפוך לחברותי יותר? למשוך אנשים החוצה מהמסכים שלהם וליצור קשרים אמיתיים? אני לא יודע, אבל אולי הגיע הזמן לנסות.

זוכרים את התקופה לפני האינטרנט? אולי אתם לא מספיק.. זקנים בשביל זה, אבל אני כן. אני זוכר תקופה שבה לא היה אינטרנט, והיינו תלויים הרבה פחות בטכנולוגיה.

אלה לא היו חיים פחות טובים. הצורך הזה לשתף את כולם בהגיגים ומחשבות אישיים קם רק עם התקדמות הטכנולוגיה. אנחנו משתמשים כיום בטכנולוגיה כקב - תמיכה למישהו שצולע. הצליעה היא לא פיסית, אלא פסיכולוגית.

אין לי בעיה עם שיתוף הגיגים, רק עם שיתוף החיים עצמם. לשתף מחשבות על אקטואליה, אירועים כלליים, פוליטיקה וכדומה - סבבה. אבל לשתף את העולם במה אכלנו לארוחת בוקר ולמה אנחנו שונאים להתעורר מוקדם - זה סתם הקאה רגשית.

היכולת "להתפרסם" לשתי שניות ברמה גלובאלית גורמת לאנשים לעשות דברים מטומטמים או לפחות מטופשים, ואולי גם מקדמת אלימות לשם אלימות. דוגמא קלאסית לכך היא פרסום סרטונים ביוטיוב שבהם ילדים עשירים קונים גאדג'ט חדש ויקר (כמו השעון החכם של אפל, או אחד מהמכשירים האחרים שלהם) ומנפצים אותם מול המצלמה בצהלות אידיוטיות. זו דוגמא קלאסית להתנהגות אלימה - גם כאשר האלימות עצמה לא מופנית כלפי יצור חי.

בלוגים מהווים סוג אישי יותר של מדיה, ומשמשים אותנו ככלי לשחרור קיטור - דבר טוב כשלעצמו, אלא שהוא מרחיק אותנו מתקשורת בין-אישית ישירה - עם אנשים חיים ולא שמות על המסך.

האם אתם בעד, או נגד?

הפתגם שבכותרת מגיע מהיפוכו של ה"פתגם" המקורי - שהוא למעשה קללה במסווה. האיחול "שתחיה בזמנים מעניינים" הוא בעצם קללה כי חיים מעניינים הם חיים עם אירועים רבים ובד"כ גם סכנה מרובה. בעיקר בזמנים שבהם נחקק הביטוי.

הנה מספר כותרות מעיתוני היום (נלקחו מאתרי חדשות דוגמת מעריב-YNET, NRG-ידיעות אחרונות ואחרים):