פלאפי הארנב המעופף

ההפגנה אתמול בערב התעוררה כאשר עוד מגזר בעם קם ואמר "די!".

ב-2011 אלו היו הצעירים של המרכז שנמאס להם לשרוף את הכסף על שכר דירה שעולה בהתמדה ובלי קשר לעליית המדד, ורצו הזדמנות לבעלות על משהו משלהם.

ב-2015, קמים המדוכאים שמקבלים השראה מהאירועים בבולטימור שהוצתו בעקבות (עוד) מקרה של אלימות משטרתית שהביאה למותו של אדם שחור. בארץ, ניצתה המחאה בעקבות הכאתו של דמאס פקדו, חייל מצטיין בן העדה על ידי שוטרים באירוע שתועד במצלמת טלפון נייד בחולון.

האירוע היה הזרז שהצית את המחאה הפעם, אך היה רק טיפה בים של אלימות ואפליה כלפי המגזר האתיופי, אשר שנים נתפס כ"שקט", "נחמד", ואולי גם קצת פראייר.

השנים שעברו מאז העלייה האתיופית הגדולה תרמו לקומו של דור חדש בעדה האתיופית. דור שאינו מתנצל ואינו מרגיש חייב לאף אחד דבר. הדור הזה נולד וגדל בארץ, אך הרגיש ומרגיש כנטע זר - באדיבות החברה הישראלית הנגועה בגזענות גלויה וסמויה ובתמיכה שקטה ולפעמים גלויה של הממסד.

בשעות והימים האחרונים ראיתי ביקורת רבה ברשתות החברתיות על המחאה האלימה. גם על התגובה המשטרתית, אבל לא פחות על האלימות שבה נקטו חלק (קטן כפי הנראה) מהמפגינים.

אני בדעה (לצערי) שבארץ דברים משמעותיים זזים ומשתנים כיום רק באחת משתי דרכים: כסף וכוח, או באלימות. לפעמים זו רק אלימות מילולית של מישהו שיודע לצעוק מספיק פעמים ומספיק חזק כדי לזעזע, ולפעמים זה ממש כוח הזרוע.

אז נכון. נחסמו דרכים, נעשה נזק לרכוש וגם היו פצועים הן בקרב המפגינים והן בקרב המשטרה.

אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה האנושית, שינויים לטובה בחברה שנעשים בגלוי כמעט תמיד מלווים בגילויי אלימות. שינויים לרעה בדרך כלל נעשים במחשכים, בהסתר, או בדרכים עקיפות ומושחתות - כיום חלק מאלה נעשים בדרכים "חוקיות" כדוגמת "חוק ההסדרים".

ישנה דרך אחרת. אפשר לעשות שינוי בדרכי נועם. עם כסף. עם השקעה בחינוך לסובלנות אמיתית - החל מגיל גן ועד סוף התיכון. עם אינטגרציה אמיתית ומכוונת. אבל אין מספיק רצון לעשות שינוי כזה.

אולי עכשיו יהיה קצת יותר.

בשנים האחרונות התרגלנו לסדרה של אסונות טבע שמתחרים בחומרתם זה בזה.

החודש הגיעו אלינו שניים גדולים - אחד קשור להתפרצות הר געש גדול בצ'ילה - דבר שיצר עמוד אבק וחלקיקים עצום בגודלו שיוצר סערות ברקים מקומיות ומרהיבות אבל גם יגרום לשינויי מזג אויר ומחלות דרכי נשימה בצ'ילה כמו גם במדינות ואיזורים סביבה. קבלו תמונה:

אני מדבר הן על המונח "סלפי" שמשמעו תמונה עצמית, והן על בסדרה הקומית הקלילה בעלת אותו שם שבוטלה עוד לפני שהסתיימה העונה הראשונה שלה, והתבססה על המחזה "פיגמליון".

אחד מהדברים שהסדרה חידדה הוא השימוש הנפוץ (יתר על המידה) בטלפונים סלולריים ומכשירים ניידים בכלל. אולי לבני העשרה ועשרים ומשהו זה ייראה טרחני ומיושן, אבל לא לפני הרבה שנים, שימוש בטלפון או כל מכשיר אחר ליד השולחן האוכל נחשב מוקצה מחמת מיאוס או לפחות חסר נימוס בצורה קיצונית.

כיום ילדים בני שלוש כבר יודעים כיצד להשתמש בטלפונים חכמים ובטאבלטים, אך מהצד השני הם פחות מבינים בקריאה וכתיבה בסגנון ה"מיושן" של נייר ועיפרון.והמצב לא צפוי להשתפר.. ההיפך.

אבל בואו נחזור לנושא בו התחלנו - סלפי זה מונח חדש יחסית שנכנס ללקסיקון השפה האנגלית רק בשנים האחרונות. ההתמקדות בעצמי מראה חוסר ביטחון בסיסי שמצריך צילום עצמי בתנוחות כאלה ואחרות וכמעט תמיד עם חיוך כדי להראות שאתה מוצלח/שמח/מרוצה גם כאשר אתה לא.

לטעמי זה ממצה את העידן החדש שבו פניהם של אנשים (ונשים) קבורים במסכים הקטנים שלהם כמעט 24/7. זה מתחבר לתוכניות ה"ריאליטי" שרחוקות מהמציאות כמרחק מזרח ממערב, ולתרבות המרודדת למסכים דו-מימדיים בצבעים בוהקים.

אחד מהמחקרים שעוסקים בתופעת הסלפי מדבר על נרקיסיזם - תופעה פסיכולוגית שבה אהבת העצמי עוברת את גבולות הנורמלי ומגיעה למקומות מסוכנים. אנשים שחשים את הצורך לתעד את עצמם בצורה אובססיבית יומיומית ולפעמים יותר מפעמיים ביום, מראים על בעיה נפשית.

אז תבדקו את עצמכם. כמה פעמים ביום, או בשבוע, או בחודש או שנה אתם מצלמים את עצמכם? האם זה סביר? האם אתם מרגישים שאתם חייבים את זה? או שאולי לא?