פלאפי הארנב המעופף

אחד מהדברים שאהבתי לעשות הוא לכתוב. לא רק פוסטים בבלוג כזה או אחר, אלא סיפורים, ואפילו ספרים (לא סיימתי לכתוב אף ספר, אבל יש לי כמה ספרי מגירה בלתי גמורים).

הבעיה תמיד הייתה איך להגיע לאמצע וסוף, כי התחלה אף פעם לא הייתה הבעיה.

נרתעתי מלכתוב סיפורים קצרים, כי אז הסוף צפוי אף יותר מהר. אבל עכשיו אני מתחיל להסתכל על סיפורים קצרים מזווית אחרת - כטעימה מהספר המלא, כמה דקות מהסיפור הגדול.

וזה נותן לי את הדחיפה לקחת את אחד מהספרים שכתבתי, ולייצר לו גרסה קטנטנה של כמה עמודים הנותנת טעימה מהסיפור הגדול, בתקווה לעורר את התאבון.

עדיין יש את הבעיה של הסוף, אבל בסיפורים קצרים, הסוף לא חייב להיות חזק ובעיקר אם הסיפור הקצר הוא גרסה מוקטנת של יריעה גדולה הרבה יותר. אני חושב על משהו עם שלוש נקודות בסוף.

מה דעתכם?

האמת שזו שאלה רטורית (התשובה בגוף השאלה). כולנו אנוכיים. אני, את, אתה, היא, הוא, הם והן. זו לא שאלה של אם, זו שאלה של כמה.

אפילו אנשים שנחשבים טובי לב וכאלה שנותנים מעצמם מעל ומעבר, כמו גנדי, או אמא תרזה - הם אנוכיים - כי הם עושים זאת מסיבות אנוכיות במהותן - זה עושה להם טוב לעשות טוב לאחרים.

אז אם נחזור לשאלה המקורית, שאולי צריכה להיות "כמה אנוכיים אנחנו?" - היא מובילה אותנו לשאלה אחרת:

למה אנחנו אנוכיים?

לדעתי זה מה שמניע אותנו. הרצון שלנו לקבל הכרה, אם זה בצורת פרסום, כסף, תשומת לב, אהבה, או כל צורה אחרת - מזינה חסך כזה או אחר בתוכנו. ואם אנחנו הצלחנו להשיג משהו, בדרך כלל הדבר דורש מאמץ, קושי, או השקעה מסוג כזה או אחר. ולחלוק את הפירות עם אחרים - בין אם מגיע להם או שלא - דורש מאמץ מודע להתגבר על הנטייה הטבעית של ניכוס לעצמנו (או לפחות ניכוס לעצמנו קודם).

אגב, בארץ אני רואה את זה כל יום. זה לא מורגש תמיד, כי במקום שבו רבים הם אנוכיים, הדבר הופך לנורמה. אבל דוגמא קלאסית לכך היא: רבים לא רוצים להשקיע במערכות יחסים יומיומיות. אם אתם יוצאים עם חברים למשל, יש מישהו אחד שמארגן את היציאה, מתקשר לאנשים ומדרבן ומדביק את כל העסק ביחד. אם הדבר יהיה תלוי באחד מהחברים האחרים, סביר להניח שהחבורה לא תתאחד ביציאה עוד הרבה זמן. למה? לא בגלל שאין זמן, אלא שכל אחד בטוח שהזמן שלו חשוב יותר מזה של כל אחד אחר ופשוט לא מוכן להשקיע את המאמץ הנדרש.

אני קורא לזה "תופעת המילואימניק". ידוע שיש שכבה דקה של אנשים מסורים שעושים מילואים מעל ומעבר ושכבה הרבה פחות דקה של אנשים שמתחמקים ממילואים בכל הזדמנות הניקרית בדרכם.

אגב, אני לגמרי לא חף מהתופעה. המודעות שלנו לגבי אנשים אחרים מסביבנו משתנה כמו עקומת פעמון במהלך חיינו. כאשר אנחנו צעירים אנחנו סופר-אנוכיים, כי אנחנו תלויים בהורים שלנו ורגילים לקבל את מה שאנחנו רוצים רוב הזמן - עד גילאי העשרה המאוחרים שלנו - ואז אנחנו (בתקווה) יוצאים מהבית אל העולם (אולי לשירות צבאי) האכזרי ולומדים קצת לתת מעצמנו לאחרים כדי למצוא את מקומנו ביקום. לאחר מכן, ככל שאנחנו מתבגרים ומזדקנים, אנחנו חוזרים להזדקק לעזרה במקום לתת לאחרים.

אבל יש דרך לשפר את המצב. מודעות עצמית. לעצור רגע ולחשוב: "מה אני עשיתי היום בשביל אחרים, ולא בשביל לקבל תמורה?" בלי לעשות חשבון, בלי לעקם את הפרצוף ובלי לחשוב על עצמנו לפחות לכמה רגעים.