פלאפי הארנב המעופף

היום אני אדבר על אוכל. כלפיו יש לי יחס אמביוולנטי.

מה הכוונה? אני אוהב אוכל, אני אוהב לאכול, ואני אוהב אוכל טוב (אבל לא בהכרח מסובך).

אבל, אני לא תמיד אוהב את הצורך לאכול. הצורך לאכול כדי להזין את הגוף, ולהמשיך לפעול ולהתקיים.

מדוע? כי זה דורש מאמץ - לזכור, להחליט מה להכין, להכין את האוכל, לנקות, לסדר וכו' וכו' וכו'.

זה לא בהכרח שיש לי משהו טוב יותר לעשות, זה סתם מרגיש כמו טרחה מיותרת ולפעמים זה גם משעמם.

אין לי ברירה בינתיים. כל עוד אין לנו דרך להעביר את המהות שלנו לגוף שלא דורש הזנה (או לפחות לא הזנה בצורת אוכל), זוהי מחויבות שאין להתחמק ממנה. יש כאלה שיאמרו שלייחל למצב שבו לא חייבים או לא צריכים או אפילו לא יכולים לאכול - זה נגד טבע האדם.

יכול להיות. אבל טבע האדם משתנה כל הזמן. לפני כמה עשרות שנים לא יכולנו אפילו לדמיין אפשרות שנוכל אי פעם לשמור את הזכרונות שלנו, ואולי אף את המהות שלנו במחשב מסוג כזה או אחר. אך התחלנו לקבל זאת כאפשרות החורגת מעולם המדע הבדיוני לעולם המציאות, יחד עם נאנו-בוטים, וטכנולוגיות עתידניות נוספות.

אגב, זה לא אומר שלא ניהנה מטעמים וניחוחות יותר - למעשה נוכל להינות מטעמים יותר מאשר אי פעם - תודות לזכרון, וחיישנים כאלה ואחרים.

האם אתם נהנים מהחזרה על הצורך להזין את עצמכם שוב ושוב? אולי בשבילכם התהליך מהנה. או שאולי אתם כמוני ואינכם אוהבים את הטרחה?

אשמח אם תספרו לי בתגובות.