פלאפי הארנב המעופף

לא יודע לגביכם, אבל ארנבים וגשם זה לא להיט כזה גדול..

זה לא שאני לא אוהב גשם.. מת עליו! מהבית, כשהוא זורם על החלון מבחוץ ואני לועס מרשמלו מתוך כוס השוקו שאני שותה.

אבל כשקורה ואני צריך לצאת החוצה אל הגשם.. ממש לא כיף.

הפרווה נרטבת, האוזניים קולטות מים כאילו הן כוסות, ואני פשוט לא מפסיק להתעטש!

שלא לדבר על הזנב. לכו תנסו לסרק זנב.. כל פעם כשמסתובבים הוא לא שם!

אז אני משתדל, באמת משתדל, לראות את הגשם מבפנים, להנות מהצלילים של הטפטוף, הרעש של הרעם והאורות שבשמיים. אבל לא לצאת החוצה. אלא אם כן אני חייב.

שלג זה כבר סיפור אחר..

לפני שנה בערך הלכתי עם הבנדוד שלי באחו. זה לא היה בארץ.. כי האחויים בארץ זה לא כמו האחויים בחו"ל. שמה ממש אפשר להתרגע.

אז בקיצור הלכנו באחו, והיה שלג.. לא מהסופות שלגים האלה המטורפות שיכולות להרים ארנב קטן או גדול ולהעיף אותו באוויר (כך שמעתי), אלא סתם שלג כזה רגוע.. בפתיתים קטנים כאלה.

אחח.. זה היה כיף. משחקים בשלג, דוחפים את הראש פנימה, מנערים אותו, עושים מלאכים בשלג עם כל הרגליים. אלה היו החיים. ועכשיו חזרה לארץ. אי אפשר לטייל פה בשלג.. אם אני אנסה לטייל בחרמון אני אגמור ככתם ארנב על מחליק סקי של מישהו. במקרה הטוב.

אז אני משתעשע בנוסטלגיה..

למישהו יש דילים במחלקת חיות לשוויץ?

ושוב בתרגיל מדהים של תמונה וכותרת שלא קשורים אחת לשניה או לכל דבר אחר, באתי לדבר על משהו. אחר.

אה, ותודה לבארי בלאנד ב"ברקוט מדיה" שאין לי מושג מי הם. תודה על התמונה.

בסוף השבוע קיבלתי הרבה (יותר משתיים) מתנות. החברה חזרה מחו"ל והביאה לי שעון, נעליים (של נייק) ועוד כל מיני דברים.

אז הנה, זה אחד מהיתרונות של מערכות יחסים. מפנקים אותך, ואת/ה יכול/ה לפנק אחרים.

זו המחשבה שבאמת חשובה לי. עושים בשבילי, כי חושבים עליי. לא שאני אשמח באותה מידה לקבל עלה עשב כמו שאני שמח לקבל שעון חדש.. כי אני לא כזה קדוש..

הבעיה שלי נעוצה בזה שאני לא בטוח שאני בנוי למערכות יחסים. לפעמים אני מרגיש שזה גוזל ממני יותר אנרגיה ממה שזה נותן לי. אני יודע שזו חשיבה קצת קרה וחשבונאית, אבל כולם עושים חשבונות כאלה עמוק בפנים. אפילו אם בתת מודע.

יש ימים שאני שמח שאני ב-ביחד ולא ב-לבד. ויש ימים שהייתי מת להיות ב-לבד. אבל אני לא יכול.

איך מיישבים דבר כזה? בעיקר במערכת יחסים רצינית?

עוד מעט יגיע המועד לאירוע לא ממש משמח, אבל כזה שאני לא שוקל אפילו לפספס.

והשנה אני נושא נאום. מול קהל. לא כזה גדול כמו בתמונה, אלא כזה של מכרים ומשפחה וחברים.

יש לי פחד קהל מאז ומעולם. אבל לפעמים יש צורך כזה לומר דברים. וחוצמזה המשפחה ביקשה.

אז אני אעשה את זה. מה שכן, היות ואני כותב את מה שאני הולך לומר, אני יכול לעשות את זה קצר. אבל לא קצר מדי.

עומד מול הקהל, מיקרופון ביד. שקט יחסי. מסתכל על הנייר. חושב על המילים, על המשמעות ואיך לומר את זה.

מנקה קצת את הגרון.. מרגיש את הרעד הזה בקול עוד לפני שאני מתחיל לדבר.

ומתחיל. ככל שהמילים זורמות, זה נעשה קל יותר. עדיין קשה לי להסתכל על הפרצופים של האנשים, אז אני מתרכז במילים.

מילים יושבות להן בשקט על הדף, לא מסתכלות עליך. אין להן רגשות, הן רק יכולות לעורר רגש אצל אחרים.

וזה טוב לי ככה. להשתמש במילים, ולא להיות צריך להסתכל על האנשים, על מה שקורה.