פלאפי הארנב המעופף

זו פשוט עוד סיבה להתעשר. אנשים עשירים לא עוסקים בבירוקרטיה.

יש להם אנשים שעושים את זה בשבילם.

והם יושבים להם ליד הבריכה, או בפטיו המוצל שמשקיף על המדשאה, או במטוס בדרך ל-כל-יעד-תיירות-נחשק וחושבים על דברים אחרים.

לעומת זאת, אנשים אחרים נסחבים ממקום למקום, מחתימים אישורים, קונים בולים, מוציאים טפסים, ושורפים שעות על גבי שעות אם לא ימים על גבי ימים בהמתנה במסדרונות אפורים ומלאי אבק.

אם מתמקדים במטרה, זה לא כל כך נורא. במקרה הזה המטרה בהחלט מקדשת את האמצעים.

אבל אבק מה זה שוקע בפרווה. זה מעצבן.

יש לנו ארץ בת 62, שזה צעיר. ודווקא את רוב הטעויות שלנו אנחנו עושים בשנים האחרונות ולא בהתחלה.

בהתחלה, עם כל הקושי והמלחמות, יוצא שהיינו מוסריים יותר, אולי גם תמימים יותר, בעלי כבוד ונאמנים למילה שלנו. בושה היה מושג ממשי ולא משהו מהמילון.

ועכשיו, גם עם ההתקדמות הטכנולוגית, רמת החיים שעלתה, והמקום שתפסנו בין ארצות ה"עולם המערבי", נראה כאילו בדברים החשובים אנחנו רק נסוגים לאחור.

כמו הדוגמא הקלאסית והחשובה ביותר של חינוך. איבדנו את המושכות בתחום הזה. הורדנו את הדגש, את התקצוב ואת המיקוד. מה שאנחנו מוציאים היום מבתי הספר זה אנשים שהידע שלהם פשוט לא מספיק לעולם של היום.

הכישורים והתחומים ואף הדרך שבה מחנכים אינם מתקרבים למה שבאמת צריך. הפכנו את בתי הספר שלנו למכונות לחלוקת ציונים. מי שלא מבין איך המכונה עובדת, ייכשל. ומי שכן מבין, יצליח. ולא תמיד יש קשר בין זה לבין רכישת ידע ומיומנויות אמיתיים.

כמו בכל נושא החברה. החברה הישראלית הפכה לקרה יותר, מסוגרת יותר, לא רק לאנשים מבחוץ אלא בין האנשים שבפנים.

אם ראיתם את התוכנית "מה אתם הייתם עושים?" הייתם רואים את הסטטיסטיקה האמיתית (בקנה מידה קטן אמנם) מדברת. כמה אנשים עוצרים לעזור כשבאמת צריך עזרה. לכמה אנשים בכלל אכפת ממה שקורה מסביבם.

וזה לא שאין נקודות אור. יש. תמיד יהיו אנשים טובים כאן. השאלה היא כמה יישארו לאורך זמן, כשהדברים שבולטים הם הדברים הרעים והתדירות שלהם הולכת ועולה. וזה לא רק בגלל התקשורת. זו הרגשה שכולם כמעט מרגישים. אנחנו לא הולכים בכיוון טוב, וההנהגה שלנו איבדה את הדרך מזמן.

אז לי קשה לחגוג. מהסיבות האלה ומסיבות נוספות.

בשבילי יש משמעות מיוחדת ליום הזכרון. כבר חמש שנים.

אבל אין לי כוונה להפוך את הפוסט הזה לפוסט עצוב. היו כבר מספיק כאלה.

רציתי לדבר על הניגודיות שבין שני הימים האלה, אבל רבים וטובים לפניי עשו את זה.

יום העצמאות תמיד היה בשבילי סתם יום כזה למנגל ומשפחה. הערב שלפני לא היה משהו שחיכיתי לו כי מעבר לאווירת החג, הרחובות מלאים באנשים והילדים חוגגים (בעיקר כיום) עם ספריי קצף וצופרים שלא עושים לאף אחד (חוץ מהם) טוב. שיט, זה גרם לי להשמע זקן. Whatever.

והיום שלפני, יום הזכרון, תמיד היה כזה משעמם. תוכניות על אנשים מתים בטלויזיה, מוסיקה שגורמת לך לרצות לשים כריות על האוזניים, ודיכאון כולל. והמעבר המאולץ הזה בין דיכאון לעליצות היה תמיד קצת יותר מדי.

היום קל לי יותר להבין את זה. זה נעשה כדרך להכניס את הזכרון בכוח אל כל דור שעובר. המעבר החד הזה בין דיכאון, מוות, עצב ושכול אל מוסיקה, שמחה וחגיגת העבר ההווה והעתיד - נעשה כדי לתת את המכה הזו שעושה את הזכרון לחד יותר. מבחוץ זה נראה חסר טעם, חסר טאקט, ומעצבן. מבפנים זה כבר סיפור אחר. אם מסתכלים על זה מספיק זמן, אפשר להבין. לא בהכרח לאהוב את זה, אבל להבין.

אני יודע שיש רבים שמחכים ליום העצמאות. לבמות, למוסיקה, לטיולים ולמנגלים שביום עצמו. אני לא אחד מהם. אני שמח שהמדינה הוקמה, והדם שהוקז כדי לשמור עליה הוא דם מדמי. אבל הדרך שבה חוגגים כבר מזמן לא נראית מהנה בעיניי. והקפיצה הזו משכול למסיבות - קשה לי ולמשפחה שלי.

טוב, אז בסוף כן יצא פוסט על הניגודיות. תסתדרו עם זה, אני בטוח.