פלאפי הארנב המעופף

לכולנו יש כאלה לפעמים.

לחסרי המזל יש מיגרנות שזה בכלל האמא של כאבי הראש (או האבא). יש לי חבר אחד שזה תוקף אותו כל כמה חודשים ברמה רפואית. הוא סוגר את עצמו בחדר חשוך ובולע מספיק משככי כאבים להפיל שלושה פילים - רק כדי לעבור את זה בלי להשתגע.

אצלי זה כמעט תמיד קורה מאחת משתי סיבות: אם יש לי חום, או אם לא שתיתי מספיק - שזה מסתכם בגורם אחד - התייבשות.

כרגע, שאני בסינגפור, אפשר לחשוב שזה לא יקרה כל כך הרבה בגלל הלחות הגבוהה. זו כמובן שטות גמורה, כי חום משפיע עליך בלי קשר ללחות.

אז אני משתדל להזכיר לעצמי לשתות עוד ועוד ועוד.

גם לא בא לי לקחת כדורים נגד כאבי ראש. הם עוזרים לסימפטום, לא לסיבה. ואם כיסית את הרהיט שבאמצע בית בוער בסדין רטוב - הצלת את הרהיט, אבל לא ממש עזרת לבית שמסביבו שלא להשרף..

טוב, ככה הדימויים שלי כשכואב לי הראש

להתראות!

לאחרונה אני מבקר בבלוגים בצורה אקראית - גם כדי להתעניין במה שיש לאחרים לומר, גם כדי לתרום את הארותיי והערותיי, וגם כדי לייצר תעבורה לבלוג הזה.

לצערי אני מוצא שבלוגים רבים מתפקדים כאתרי חפירות לעת מצוא.

וכן, ברור לי שבלוג הוא מקום למוצא רגשי והמקבילה המודרנית לצעקות לתוך הבאר, אבל באמת.. זה כבר עובר את זה.

אולי כי אני מאמין שבלוג הוא לא באמת תחליף ליומן. ניהלתי יומן אמיתי תקופה מסוימת, וזה שונה לגמרי. חוץ מהעובדה שאני קצת דואג לנושא הפרטיות (הרשת הרבה פחות בטוחה מהמגירה בבית), הפיזיות של לכתוב עם עפרון על דף, נותנת תחושה הרבה יותר אמיתית לטעמי.

גם ברור לי שחלק מזה קשור לשכבת הגיל השולטת(תתתת) באתרי הבלוגוספירה הישראלית - חוסר בגרות מוביל הרבה פעמים להקאת מילים ללא בקרה. אבל.. זו גם הזדמנות למקצע ולחשב את המילים שמוציאים. וגם נתקלתי בכאלה שצעירים בשנים, אבל בוגרים וחכמים ביכולת ההתבטאות שלהם/ן.

וגם בכאלה שלא כל כך צעירות ועדיין חופרות לעומקים שבמציאות היו חוצים את ליבת כדור הארץ ויוצאים מהצד השני, כדי להמשיך לחפור שוב לכיוון אחר..

אנחנו בישראל אוהבים לחשוב שאנחנו מתבגרים מהר יותר מאשר האנשים בחו"ל. אבל זה נכון בצורה מאוד חלקית. ואולי זה באמת בגלל זה שבמובנים מסוימים אנחנו חייבים לקצר את תקופת הילדות שלנו - אז אנחנו מחזיקים בחלק ממנה לשארית החיים - והיא קופצת החוצה גם כשלא צריכים אותה בכלל.

בקיצור, תשארו מעל האדמה קצת יותר, ולהרגע קצת עם החפירות בבקשה.

בשנה האחרונה אני משקיע בבורסה. חלק במניות ישראליות וחלק במניות בבורסה האמריקאית.

להתעשר עדיין לא התעשרתי, אבל אני לומד הרבה על חשיבותה של סבלנות, ואמונה בעתיד.

יש שני סוגים של משקיעים, ואת זה אני לא המצאתי (זה כתוב במקומות רבים):

הסוג הראשון הוא זה שמשקיע בשביל רווח מהיר. קונה מניות, מחכה שיעלו באחוזים בודדים, ומוכר מהר. להלן, המהמרים.

הסוג השני, הוא זה שמשקיע לטווח הארוך. כלומר, שנה ומעלה. אלה משקיעים שלא נבהלים מירידת המניה, אפילו באחוזים רבים. מסתכלים אל האופק היותר רחוק מלעשות חמישה אחוזים.

אני משתייך לסוג השני. וזה מפחיד. אמנם אני לא משקיע כמויות גדולות של כסף, אבל עם הזמן תיק ההשקעות שלי גדל וכיום שינויים בשווי שלו קשים להתעלמות.

הפיתוי למכור הוא גדול והכי גדול במניות שמפסידות. אתה רוצה להפסיק לדמם כסף, והדרך הכי מהירה היא לקטוע את האיבר המדמם. אבל זו לא בהכרח הדרך החכמה ביותר.

הרצון להרוויח לאורך זמן גורם לחשוב טוב טוב באיזה חברה להשקיע את הכסף. לבדוק את ההיסטוריה שלה. לוודא שגם חברה שכיום נראית טוב על הנייר, לא תיפול בגלל ניהול כושל בעתיד. השקעות בבורסה נמצאות קצת לפני קזינו ברמת הסיכון שלהן (באופן כללי ביותר), אבל ההבדל הוא שהבית לא תמיד זוכה. ואתה יכול גם לשים כסף על הפסד החברה שאת מניותיה אתה רוכש (מה שנקרא SHORT).

אחת מהמניות שרכשתי, עשתה בשבוע הראשון שהייתה ברשותי כמעט שישים (60) אחוזים של רווח. על פניו ההגיון אומר לקחת את הכסף ולברוח.. אבל אם מסתכלים קצת קדימה (לא כמו ממשלת ישראל חס וחלילה), אז עדיף לשמור מניה כזו לאורך זמן. גם אם המניה תיפול בהמשך (והיא נפלה), בראייה של שנים, הרווח יהיה גדול יותר משמעותית.

מישהו עשה חשבון שאדם בשנות השלושים שלו, שהיה משקיע אחוז מסוים ממשכורתו, מאז 2003, כל חודש ברכישת מניות של מקדונלדס, היה, לאחר עשרים וחמש שנים בערך, מיליארדר. (כ-3.1 מיליארד דולר ליתר דיוק)

וזאת על פי נתוני האמת של המניה שעושה כ-30 אחוזי רווח  בממוצע לשנה, כל שנה מאז 2003 ועד היום.

זאת כמובן מתוך הנחה שהוא לא היה מוציא חלק מהכסף הזה לפני הפרישה, ושהיה לו את הכסף להשקיע מלכתחילה. הרבה אנשים מוצאים שהם זקוקים לכסף נזיל בשלב כזה או אחר בחיים שלהם, ולכן התכנון הפיננסי שלהם כושל מלכתחילה, או יותר נכון, לא ממש קיים.

כשיש לך כסף בבנק, הפיתוי להשתמש בו גדול יותר ככל שאתה לא רגיל לעובדה שיש לך כסף בבנק. וגם כאשר אתה כן רגיל לפלוס בחשבון, ככל שהסכום שם גדול יותר, המוטיבציה להשתמש בו גדלה.

כאשר אתה מגדל משפחה, הצרכים הם ברורים, והיכולת לשים כסף בצד ולחסוך, קטנה ותחת לחצים בלתי פוסקים.

כאשר אתה ללא ילדים, היכולת לחסוך גדולה יותר, אבל הצורך למלא את החיים שלך בדברים (אולי כפיצוי על החסך בילדים) גדול יותר וגם אז קשה יותר לחסוך.

בקיצור, צריך ליצור הרגל ולדבוק בו. כמו צחצוח שיניים, או לבישת בגדים. אם התרגלתם למשהו, יש סיכוי טוב שתדבקו בו לאורך זמן.

אז אולי לא כולנו נהיה מיליונרים, אבל זה מעלה את הסיכוי לפרוש בצורה מכובדת ואולי מוקדמת יותר מהצפוי - באחוזים רבים.