לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פלאפי הארנב המעופף

ברוכים הבאים לפלאפי הארנב המעופף! עקב קוצר במקום, לא אוכל לתאר את כל הדברים המופלאים שעליהם אכתוב, אך אנסה לתת כמה מילים: הבלוג הזה הולך לעסוק בחיי, ובדברים המסעירים המטורפים ולפעמים המשעממים עד מוות שעוברים עליי. אם אתם בעלי לחץ דם גבוה, אולי תשבו?


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2013    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

5/2013

למה? ככה


 

 

אז זהו חזרתי.

איפה הייתי? לא נעים לי לומר, אבל בגמילה מהליום.


זה לא צחוק! זה אפילו יותר קשה להודות, בעיקר כשכולם מנסים לעשות קולות דקים דקיקים כאלה כאשר מספרים להם.


זה התחיל בבלונים שנמכרים בלונה פארק. אתם יודעים - הילדים מנדנדים להורים שלהם עד שהם מתקפלים וקונים להם בלון במחיר מופקע. הבלון מבלה קשור לידו של הילד בערך שלוש דקות בממוצע, עד שהוא משתחרר ועף לשמיים.


בשלב הזה אני נכנסתי. אם שמתם לב לכותרת של הבלוג - אני ארנב מעופף, וככזה אני.. נו, עף.


והבלונים האלה תמיד עברו ככה לידי בדרך לאוירה דלילה יותר והתפוצצות בטרם עת.


בהתחלה סתם הייתי מעיף עליהם מבט, אחר כך הייתי מנסה לתפוס אותם בדרכם, וגם מצליח, אבל זה לא כזה קל להחזיק בלון בזמן שאתה עף, וגם אין לך ידיים נורא שימושיות.


ואז הייתי אוסף אותם ושומר אותם על הקרקע, באחד מהמקומות שאני אוהב לשהות בהם (כמה גגות בפריז, אחד מהבתים של גאודי בברצלונה, גגות של כנסיות, וכמה מקומות שקטים בארץ. בעיקר בחיפה וירושלים אם זה מעניין). אבל כשנחתי לי, דיי השתעממתי, ואז יום אחד החלטתי לנסות את הגז.


משם זה דיי הדרדר. הקול המשתנה הוא לא מה שהפריע לי, אני גם ככה דיי שקט. אבל התחלתי להתמכר, ובלון ליום כבר ממש לא הספיק. התחלתי לעוף מעל ערים ולחפש אירועים, חתונות, בר מצוות, ימי הולדת, ירידים ואפילו חנויות לצרכי מסיבות. אם הייתי מוצא כאלה עם זרי בלונים, הייתי נוחת לידו, וברגע של היסח דעת של המוכר/ת/בלונאי/ת הייתי חותך ומשחרר את הבלונים לשמיים.


אחרי זה כבר היה לי כיף לאסוף אותם מהר ולנווט אותם לאחד מהמקומות הקרובים שלי.


לפני שהגעתי לתחתית, כבר הייתי שואף משהו כמו שבעה בלונים ליום!


הבנתי שהמצב שלי לא טוב, כשהייתי חוטף בלונים מילדים קטנים ברחוב!


ואז הבנתי שאם אני לא אעצור את עצמי, המצב רק יחמיר. אז הלכתי למכון גמילה. (טוב, עפתי, למה להדבק לפרטים?)


הייתי שם משהו כמו שלושה חודשים. למדתי הרבה על עצמי, ועל הבדידות שלי שגרמה לי לחפש משהו שיפיג את השיעמום והעצב.


לא, אין מכוני גמילה להליום. מסתבר שזו לא התמכרות נפוצה מספיק כדי לייחד עבורה מכון.

אבל זה לא ממש משנה - התמכרות היא התמכרות.


אני כבר נקי חמישה חודשים. אני לא אשקר - כל פעם שאני רואה בלון, עובר בי רעד קטן כזה באוזניים, ואני מרגיש דחף לעופף אליו ולחטוף אותו.


אבל אני לא עושה את זה. זה בעבר שלי.


אני רק מקווה שלא אפול חזרה.


פ.

נכתב על ידי פוקס , 27/5/2013 13:37   בקטגוריות טירוף, מחשבות, אופטימי, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  פוקס

בן: 49



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי
8,734
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפוקס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פוקס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)