פלאפי הארנב המעופף

כשחשבתי על הפעם הראשונה הזו, הראש שלי קפץ ישר ליום ההוא לפני 9 שנים, שבו התבשרתי על מותו של אחי.

אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה נחתה עליי ההבנה שיש שעון שקוצב את הזמן שלי (ושל כולנו) כאן. ורובנו בוחרים להתעלם ממנו - בכל מיני צורות ואמצעים. כיום הטכנולוגיה מספקת לנו מספיק הסחות דעת כדי ללכת ברחוב בלי אפילו לראות מי ומה קורה סביבנו. ככה גומרים בבור ביוב פתוח.

אבל חזרה לנושא. כשהתחלתי לחשוב על כך הייתי בשנות העשרה שלי (לפני יותר מעשרים שנה), והמחשבה פשוט הבעיתה אותי. כמעט שהביאה אותי להתקף פאניקה. הרעיון שאני אמות יום אחד, ואין לי כל שליטה על כך, לא התקבל אצלי בשום צורה. אפילו עכשיו כשאני חושב על כך, הנשימה מואצת ודפיקות הלב גם כן.

אבל באיזשהו מקום הבנתי שבדיוק בגלל זה אנשים דוחפים את עצמם להתקדם. אם היינו בני אלמוות, ואפילו אם "רק" היינו חיים עד גיל 300 למשל, המוטיבציה שלנו לעשות משהו עם עצמנו, לתרום לאנושות, לעשות ילדים, להמשיך את המורשת, לכתוב, ליצור, להשאיר חותם - כל אלה היו נדחים לאחר כך. כי לא הייתה לנו כל דחיפות לעשות זאת.

הגעתי למסקנה הפשוטה שהשעון הזה הוא מה שמקדם את האנושות. המוות שאורב לנו, וחוסר הידיעה שמגיע איתו, חוסר הביטחון והפחד הזה מביאים אנשים לעשות ולהשיג השגים משמעותיים ולפעמים מדהימים בחיים שלהם.

כמובן שיש את אלה שנכנעים למחשבה של חוסר התוחלת. הידיעה הזו שבסופו של דבר נסיים כערימת אבק בקבר או בצנצנת, הכריעה אותם והם לא מוכנים להתמודד עם הדרך שלפניהם.

אך כמו שאמרו רבים וחכמים לפניי - הדרך היא העיקר, לא היעד. בדרך לשם קורים כל הדברים החשובים, המעניינים, העצובים, קשים, קלים או שמחים.

והשעמום? גם הוא חלק מהמשוואה. אם לא היינו משתעממים היינו יכולים לישון כל היום, או לשבת על הספה, או לא לעשות כלום עד שהגוף שלנו היה מכריח אותנו לטפל בו (אוכל, התפנות וכיוב'). אז השעמום הוא המקל השני שמדרבן אותנו לעשות משהו בחיים שלנו - עד שנמות.

והאם המוות הוא הדבר הנורא מכל? או שאולי חוסר הידיעה לגבי מה שיקרה לנו אחרי שנמות?

אשמח לתגובות.