פלאפי הארנב המעופף

ההפגנה אתמול בערב התעוררה כאשר עוד מגזר בעם קם ואמר "די!".

ב-2011 אלו היו הצעירים של המרכז שנמאס להם לשרוף את הכסף על שכר דירה שעולה בהתמדה ובלי קשר לעליית המדד, ורצו הזדמנות לבעלות על משהו משלהם.

ב-2015, קמים המדוכאים שמקבלים השראה מהאירועים בבולטימור שהוצתו בעקבות (עוד) מקרה של אלימות משטרתית שהביאה למותו של אדם שחור. בארץ, ניצתה המחאה בעקבות הכאתו של דמאס פקדו, חייל מצטיין בן העדה על ידי שוטרים באירוע שתועד במצלמת טלפון נייד בחולון.

האירוע היה הזרז שהצית את המחאה הפעם, אך היה רק טיפה בים של אלימות ואפליה כלפי המגזר האתיופי, אשר שנים נתפס כ"שקט", "נחמד", ואולי גם קצת פראייר.

השנים שעברו מאז העלייה האתיופית הגדולה תרמו לקומו של דור חדש בעדה האתיופית. דור שאינו מתנצל ואינו מרגיש חייב לאף אחד דבר. הדור הזה נולד וגדל בארץ, אך הרגיש ומרגיש כנטע זר - באדיבות החברה הישראלית הנגועה בגזענות גלויה וסמויה ובתמיכה שקטה ולפעמים גלויה של הממסד.

בשעות והימים האחרונים ראיתי ביקורת רבה ברשתות החברתיות על המחאה האלימה. גם על התגובה המשטרתית, אבל לא פחות על האלימות שבה נקטו חלק (קטן כפי הנראה) מהמפגינים.

אני בדעה (לצערי) שבארץ דברים משמעותיים זזים ומשתנים כיום רק באחת משתי דרכים: כסף וכוח, או באלימות. לפעמים זו רק אלימות מילולית של מישהו שיודע לצעוק מספיק פעמים ומספיק חזק כדי לזעזע, ולפעמים זה ממש כוח הזרוע.

אז נכון. נחסמו דרכים, נעשה נזק לרכוש וגם היו פצועים הן בקרב המפגינים והן בקרב המשטרה.

אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה האנושית, שינויים לטובה בחברה שנעשים בגלוי כמעט תמיד מלווים בגילויי אלימות. שינויים לרעה בדרך כלל נעשים במחשכים, בהסתר, או בדרכים עקיפות ומושחתות - כיום חלק מאלה נעשים בדרכים "חוקיות" כדוגמת "חוק ההסדרים".

ישנה דרך אחרת. אפשר לעשות שינוי בדרכי נועם. עם כסף. עם השקעה בחינוך לסובלנות אמיתית - החל מגיל גן ועד סוף התיכון. עם אינטגרציה אמיתית ומכוונת. אבל אין מספיק רצון לעשות שינוי כזה.

אולי עכשיו יהיה קצת יותר.