פלאפי הארנב המעופף

כבר כתבתי כאן בעבר על המחאה החברתית.

וגם דיברתי אז ובמהלך הזמן עם חברים והתנבאתי מראש שלא רק שהמחאה לא נעלמה, אלא שהיא תחזור וכמו רוב המחאות האפקטיביות שקורות בארץ, תעבור לפסים אלימים.

לא מבחירה, אלא כי בארץ שלנו לא לוקחים אנשים ברצינות עד שרואים דם.

ההתעלמות והשתיקה מול כעס אמיתי של הציבור היא מדיניות לא רק של הממשלה, אלא גם של העיריות שרואות את ההסכמה שבשתיקה כעידוד לדיכוי מחאות.

כל השטות הזו לגבי "אישור למחאה" - כאשר ברור מאליו ששום אישור לא היה מגיע, וההצטדקות המזויפת של עיריית תל אביב ש"תומכת במחאה הלגיטימית", אבל פוגעת בה בכל דרך אפשרית, החל באי מתן אפשרות להניח אוהלים (בלי הידברות שהייתה יכולה להגיע לפשרה מקובלת על שני הצדדים), וכלה בשליחת כוחות יס"מ ומשטרה לדיכוי אלים של מחאה שאתמול עוד הייתה רגועה ולא אלימה.

דפני ליף כאן היא רק סמל. יש יגידו שזה פרובוקציה, ישר יקפצו עם המילים "שמאלנים" "אנרכיסטים" "איפה הייתם בעמונה" ועוד שטויות שלא קשורות ומתעלמות מהעיקר.

העיקר הוא פשוט: מאז המחאה האחרונה כל מה שקיבלנו זה פלסטר. שום דבר לא השתנה. מחדלים נשארו מחדלים, אשמים נשארו במקומם וחלקם אפילו קודמו. הדו"ח על אסון הכרמל היה הקש ששבר את גב הגמל בשבילי. השרים האשמים הזדרזו לבטל את הדו"ח עוד לפני שקראו מילה ממנו. המילים "הזוי" ו"ייקבר בספרי ההסטוריה" נשלפו כדי להסיט מהם את האש שהם ידעו שצריכה לשרוף את הכסאות שלהם ומזמן. וזה רק הסממן למחלה שמובילה לאדישות למצב העם. הסיבות שהובילו את האנשים לרחוב החלו במצוקת דיור, אבל הן רק סימן לכל הרעות החולות שפשטו בעם ובעיקר בשלטון שמעליו.

כשדיברתי על הדו"ח והתגובה של האחראים אליו עם אשתי, שהיא סינגפורית, היא אמרה שביפן האחראים כבר מזמן היו מתפטרים וחלקם גם היו מבצעים חרקירי (התאבדות טקסית) כדי לחסוך את ההשפלה ממשפחותיהם.

אצלנו אין אפילו את השביב של לקיחת אחריות. הבושה מתה מזמן ונקברה בקבר לא מסומן.

אבל יש כאן אנשים שמבינים מהי משמעותה של אחריות. אלא מרכיבים את החלק בעם שלא סונוור על ידי ביבי וכנופיתו. אלה שנמצאים בחושך הכלכלי שכל הדוחות והניירות ששטייניץ שולף לא מדליקים אור במקרר החשוך והריק שלהם. שדיור ציבורי בשבילם לא קיים אלא רק כמילה ריקה. שהמאבק שלהם לחיות יום יום נתקל באטימות, התעלמות, ומיסים כבדים. ואמנם זה כרגע העשירון התחתון, אבל המעמד הבינוני יורד ושוקע כל יום לכיוון אותה שכבה כשהמשקל שעליו הולך ועולה.

אני רק מקווה שהמהפיכה תעבוד אצלנו טוב יותר מאשר אצל השכנים שלנו.

יחי המהפיכה!

כבר כתבתי על זה כאן בעבר. לא, לא על הגלולה מהסרט "LIMITLESS" אלא יותר על החוויות שלי מלקיחת ריטלין - כדי לסייע עם הפרעת הקשב שלי.

קודם כל אזהרה: למרות שאני מודע לכך שסטודנטים לפעמים משתמשים בריטלין ונגזרותיו כדי לעזור להם בלימודים ומבחנים, הגלולה הזו מפוקחת ומאוד לא רצוי לקחת אותה ללא מרשם רופא, ו/או ללא צורך או הצדקה רפואית אמיתית.

יש לריטלין כמה תופעות (לפחות בחוויה האישית שלי) שלא רשומות כתופעות לוואי, אבל מצאתי שהן דווקא עוזרות לי.

אחת מהן היא שיפור מצב הרוח. יש יקראו לזה "מאניה". אולי זה הגברת חילוף החומרים בגוף, או היכולת לעשות דברים באופן מוקפד ומהיר יותר. זה לא קורה לכולם, ולפעמים יש אנשים שהתגובה שלהם הפוכה לשלי.

עוד אחת היא קצב לב ונשימה מוגברים. העלייה הזו היא לא בצורה מוגזמת (שוב, אצלי) אבל בהחלט מורגשת. את תרגילי הבוקר שלי עשיתי מהר ולפני שהחומר הפעיל התחיל את עבודתו.

ירידה בתיאבון. יש לא מעט דיווחים על ירידה בתיאבון במהלך לקיחת ריטלין. אצלי זה מעורב. אני לא בהכרח ארגיש רעב, אבל אם אני אוכל משהו, זה גם יכול לגרום לי לרצות עוד. אבל באופן כללי, הגוף שלך בהייפר, בזמן שהמוח שלך מפוקס. אז אתה בעיקר תשכח לאכול (חשוב מאוד לשתות כמה שיותר כי הגוף שורף הרבה נוזלים) ולא בגלל שאתה לא רעב.

יש הרבה דעות בעד ונגד (שוב, הזכרתי זאת גם בעבר). בסופו של דבר, זו חוויה אישית, שנוצרת מצורך רפואי/נפשי/פיסי מסוים. אני חושב שאצל ילדים זה צריך להיות מאוד מפוקח ולא לכל דבר ועניין, אלא רק לצרכים ספציפיים. התלות שעלולה להיווצר תהיה פסיכולוגית (הידיעה שזה יעזור, יותר מאשר הצורך הפיסי של התמכרות, שלא ממש קיים בריטלין), ואצל ילדים זה יתפוס יותר חזק מאשר מבוגר שיכולת השליטה העצמית שלו (אמורה להיות) יותר מפותחת.

אני משתמש בקונצרטה לפי צורך בלבד. לא ללימודים כרגע, אבל כן לכתיבה, קריאה מפוקסת, והשלמת יותר מטלות במהלך יום. אני גם לא רוצה לחוות את כל המכלול של ההשפעה של ריטלין כל יום.

דוגמא לכך היא: כרגע אני כותב את הפוסט, ומקשיב ברקע לוידאו שמלמד תכנות באנדרואיד.

בשבילי שתי מטלות במקביל זה דבר לא פשוט. כי אני גם שומע את רעשי הרחוב, המאוורר שמאחוריי, ותקתוק המקלדת. כל אלה מסיחים אותי מהמטלה שלפניי. כך, שזה לא דבר של מה בכך.

גם החלטיות, מיקוד בדבר אחד עד סיומו, וקביעת מטרות ושימור הדחף הם קשים בשבילי.

זו לא תרופת פלא. היא לא פותרת הכול, ולא בצורה מושלמת או קרובה למושלמת. היא יותר כמו גלגל עזר.

זהו בינתיים.

כל פעם שאני נכנס לדיכאון, אני מנסה להכנס לפרופורציות ולהבין שיש אנשים במצב הרבה יותר גרוע (ראו התמונה למעלה..).

זה לא תמיד עוזר. אמנם הטבע האנושי נוטה להשוואות בלתי פוסקות - מכאן הביטוי "הדשא של השכן ירוק יותר" - אבל זה לא מאוד משנה כשאתה מרגיש מדוכא.

העובדה שיש מישהו, איפשהו, במצב יותר גרוע ממש לא משפיעה על המצב שלי כאן ועכשיו.

בגלל זה קוראים לזה "נחמת טיפשים". רק טיפש יתנחם מגורלו הרע של האחר.

אבל.. זה כן עוזר לקבל נקודת מבט אחרת. לראות שהמצב שלך לא כל כך רע כמו שניפחת אותו בראש.

אני גם מקבל שרוב הדיכאונות נובעים ממצב אלקטרו-כימי במוח. זה עוזר לי להבין שחלק מזה הוא בשליטתי ברמת ההחלטה לא לתת לכימיה להשתלט לי על החיים. וחלק אינו בשליטתי - זה החלק שקשה לקבל.

אנשים חיים בתוך אשליה שהם שולטים בחיים שלהם. זה נכון בצורה מאוד חלקית. אבל ברוב הזמן אנחנו נשלטים על ידי המון דברים שלא קשורים אלינו ממש. הצורך לשרוד מוביל אותנו לתת את רוב הזמן שלנו למישהו אחר בתמורה לכסף - וחופש. וזה הדבר הכי בסיסי. החופש.

אבל אנחנו נותנים אותו כי אנחנו לא רואים ברירה אחרת. וההצלחה שלנו גם נמדדת (בעיני החברה) בכסף או הצלחה חומרית. ברור שיש לנו את הברירה לעבוד בחצי משרה, או לקבץ נדבות ולחיות בקופסת קרטון. אבל זה כבר לא ממש נחשב להצלחה. לרוב האנשים לפחות.

אז אנחנו עושים את השיקולים שלנו, ונותנים את רוב החיים שלנו והזמן שלנו למישהו אחר.

וזה רק ברמת היום-יום. ברמה האישית יותר, אנחנו נשלטים על ידי דברים כמו גנים שהועברו לנו בתורשה, מזג האוויר, תזונה, ומניפולציות של האנשים הכי קרובים אלינו.

להיות מודעים לזה זה נהדר. השאלה היא לאן הולכים מכאן?