פלאפי הארנב המעופף

"תל אביב - עיר בלי הפסקה" - הלוגו המוכר של העיר שהיא אולי המייצגת הבינלאומית הטובה ביותר שלנו בעולם.

אבל אולי כל זה מגיע לסיום, היות ולפי מה שמדובר בחדשות בימים האחרונים, בית המשפט כופף לעירייה את היד ויכריח אותה להחליט: שינוי הסטטוס קוו ופתיחת עסקים בשבת בצורה חוקית, או אכיפת חוקי העזר האוסרים על פתיחת עסקים בשבת אשר עד כה לא נעשתה כלל, מעבר לגביית קנסות למילוי קופות העיר.

כבר עכשיו, תיירים כמו גם תושבים חילוניים או לא-יהודיים מוצאים את ישראל בעייתית במיוחד בזמן שבתות וחגים, כאשר התחבורה הציבורית מושבתת ברובה, רוב החנויות סגורות, ואם אין להם רכב - הם פשוט תקועים.

האם זה סביר? לכפות על מדינה שלמה את דעת המיעוט? שישים ושלוש שנים חשבנו שכן, כי לא ראינו ברירה אחרת. אבל כיום, עם שינויי הכוחות בכנסת, ייתכן והסטטוס קוו בדיוק במקום שבו אפשר לעשות שינויים גדולים.

מצד שני, המפה הפוליטית זזה ימינה, וימינה זה אומר התחזקות דת, כמו גם שמרנות.

האם נוכל לראות את תל אביב מהווה סמן למדינה שלמה שהגיע הזמן לתת חופש דת אמיתי - הדתיים יחיו עם חוקיהם, ואנחנו נשמר מסורת, אבל כל עוד היא אינה כופה את עצמה עלינו בשבת אם לא בחג.

מה דעתכם?

אם רגש הוא שמחה, כאב, עצב, אהבה, שנאה, קנאה, כעס, תשוקה ועוד - האם הוא באמת עוזר לנו, או שיותר עוצר אותנו ומביא לנו צער וייסורים?

אני יודע. זה תלוי באיזה מקום אנחנו נמצאים. אם אנחנו שמחים כרגע או אומללים - הרגש עובר הגברה מלאכותית דרך עדשת התחושה הנוכחית ואנחנו חושבים בדיוק בהתאם לכך.

נגיד, כרגע אני מבואס, כי יש לי מחשבות עצובות בראש. אז אני מסתכל על העולם דרך פריזמה של "הכול חרא, וזה רק עניין של זמן עד שכולם יבינו את זה אם לא הבינו עדיין"

אבל בימים טובים יותר, אני הרבה יותר אופטימי. ושמתי לב שגם כשאני מדוכא, אני מנסה לעודד אחרים אם אני רואה שהם עצובים. לפעמים זה גם עוזר לי להרגיש קצת יותר טוב. לזמן מה לפחות.

אך זה לא ממש נותן לי תשובה. ברור שזה כיף להרגיש טוב ואופטימי, אבל אנחנו חיים באוקיינוס של רגשות, והגלים טבעם לעלות וליפול. האם לא טוב יותר לחיות על מישור?

אני יודע שמשעמם יותר במישור. אין תהפוכות, אין התרגשות (כי אין רגשות), ולחיות בניתוק מסוים ממה שקורה מסביבך מביא לעצב כלשהו אם מצליחים להסתכל על המצב מבחוץ אפילו לזמן קצר.

אך אם מסתכלים על הצד הטוב של העניין, אין יותר דרמות, אין עצב, ונפטרים מכל (או רוב) הכאב. הגיון שולט, והשגעון מוסט הצידה.

אז למה אנשים בוחרים שוב ושוב ברגש?

חלק גדול מהחיים שלי הרכבתי משקפיים. בערך מגיל 12.

יש כאלה שאומרים שהם הופכים להיות חלק מהפנים שלך, אבל בשבילי זה מרגיש אחרת.

אני זקוק להם, הם מרגישים כשכבה נוספת ביני לבין העולם, אך מעבר לסיוע שלהם בחידוד התמונה של העולם מסביבי, הם דיי מהווים מטרד לפעמים.

לדוגמא: המשקפיים שבהם השתמשתי בעשר (!) השנים האחרונות כבר נשרטו לגמרי, והמצבטים שלהם נראים כמו ניסוי בביולוגיה, אבל קשה לי להפרד מהם. רציתי לחדש אותם, אבל אצל האופטומטריסט הזהירו אותי כי משקפיים לאחר זמן כה רב עלולים להשבר כאשר ינסו להחליף להם עדשות.

אין מה להציע לי עדשות, כי אין לי שום רצון להדביק משהו לעין שלי. וניתוח לייזר גם לא ממש מושך אותי. (אני גם לא בטוח שאני מועמד אפשרי)

משקפיים הם עוד אביזר שצריך להזהר איתו, ולזכור שהוא נמצא עליך. אם מטיילים צריך להשמר ממים, שריטות, נפילות ועוד ועוד. שלא לדבר על העלות של החלפה ותיקונים. הם הופכים להיות מין איבר ניתק שלך, אבל שביר ויקר.

אצלי יש גם את העניין של בחירת מסגרת. על פניו נראה עניין פשוט, אבל כשאני מגיע לחנות, לוקח לי לפחות שלוש שעות לבחור מסגרת.

אז יש לי משקפיים חלופיות, אבל משום מה, למרות שהמספר כנראה נכון, הם לא מרגישות בסדר. מרגישות לי מוזר. כבר הלכתי למומחים, ועשיתי בדיקות, ואין תשובה ברורה ל-"מדוע?"

עכשיו אתם מבינים מדוע אני נשאר עם המשקפיים שלי עשר שנים?