ועכשיו ברגש

ימים החנוכה, הכריסמס והיאלדה (חג אירני) הגיעו עלינו כולם ביחד. מחשבות רבות, ארועים רבים, ולכם גם כתיבה מעטה. ככה זה. 

ברגע של סימפטיה, עשינו עוגיות קטנות ויפות (פרחים עם ריבה וכדורים פריכים עם אגוזים), ועשינו סלסילת שי קטנה לכל גננת. קיבלנו חיבוקים והתרגשויות. בערב הדלקנו נירות כהלכתם, ושרנו שירי חג, מה שזיכה אותנו במבטים של "תגידו השתגעתם?" מהקטן. אחר כך הוא ניסה לכבות את הנרות בנשיפה, כמו שלימדו אותם בגן שעושים בימי הולדת. 

האוניברסיטה כמעט ריקה. אפילו בתי הקפה נסגרו, ובבוקר אני הולך כמעט לבד בקמפוס, ביחד עם מעט הסטודנטים שלא טסו למדינה חמה יותר. הנשימה מעלה אדים, והצעדים שוברים את השלוליות שקפאו כמו זכוכית דקה. יש משהו ממש ציורי ואסתטי בזה.

***

בצהריים צלצלה לסלולרי שלי מישהי שהיתה פעם יקרה לליבי. זה שימח אותי, וקצת התרגשתי. דיברנו שעה ארוכה, ונזכרתי כמה אנחנו מתקשרים טוב. במרחק של חצי עולם וכמה הרבה שנים טובות, זה יותר קל. השיחה השאירה אותי עם תחושה טובה. סיפרתי לאהובתי וזה הצחיק אותה. היא אמרה שזה נחמד שמישהו מתקשר. היא מיוחדת האישה שלי.