ועכשיו ברגש

אני מרגיש את הגיל שלי יותר מתמיד. מאז ומעולם היה לי קל ללמוד, ואת הסינית שלי, שלמדתי בגיל מבוגר יחסית, היה לי קל ללמוד, אבל עכשיו זה אחרת, והקוריאנית פשוט לא נכנסת לי לראש. אני כנראה האיטי ביותר בכיתה הקטנה שלנו, וזה ממש לא נעים. קשה לי לשנן את כל המילים. זה לא רק עניין של גיל כמובן - אני במצב תמידי של חסך בשינה, עם הרבה מדי משימות ומעט מאוד זמן פנוי. למוח אין פנאי לעכל.

מצד שני אני מתרגל שוב כיתה של שנה שניה, קולנוע ומיתולוגיה (קורס נחמד, מאוד אינטנסיבי בדרישות הכתיבה שלו), ורואה כמה קשה לתלמידים בשנה שניה לעשות את מה שאני עושה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. בסך הכל הם צריכים להגיש ארבע עבודות של 1500 מילים, משימה שבסמסטר הקודם עשיתי באופן שבועי בקורס תובעני מאוד, ומאוד קשה להם. כנראה שבכל זאת למדתי משהו. מצד שני, עכשיו צריך לקרוא את כל העבודות הללו, וזה לא תענוג גדול. 

בצד האופטימי של הדברים, התחלתי לחשוב שאני צריך רשיון מקומי (למרות שמותר לי לנהוג כאן). זה יעשה לי רק טוב.