ועכשיו ברגש

סופי השבוע שלנו עוברים כמו מירוץ. עכשיו, יום ראשון בערב, אנחנו יושבים מול הטלויזיה המומים, ומנסים להבין איך קשה ששוב רצנו כל סוף השבוע. 

ביום שבת בבוקר אני הולך עם הילד לשיעור התעמלות. זאת שעה בסך הכל, בין תשע לעשר, אבל צריך שהוא יאכל כמו שצריך לפני, ורצוי שגם אני. כל שבוע מזג האויר שונה בזמן שאנחנו יוצאים. השבוע היה ערפל, אבל היו בעבר גם גשם, שלג וברד. השעור הזה חמוד, מעין אולם ספורט מרופד כולו במזרונים. אנחנו עוברים בין המכשירים לפי ההנחיות של המדריכה - מקבילים, קורה, מסלול מכשולים קטן (ממזרונים בכל מני צורות), טרמפולינה - זה כיף גדול. עד סוף השיעור שנינו מזיעים. 

בזמן שאנחנו מתרוצצים, אהובתי עושה צעדה לסופרמרקט השכונתי (קילומטר בכל כיוון). הפעם היא חזרה בגשם, אבל לפני שהספקנו היא אפילו עשתה עוגיות. זה טוב ורע, כי אחר כך כל סוף השבוע אני מנשנש את העוגיות במקום לאכול כמו שצריך. יוצאים עם הילד לסיבוב בשכונה על אופניים. יש לו מרץ וצריך לשרוף. אחר כך שיחות בסקייפ עם ההורים משני הצדדים. ארוחת צהריים. שירי ילדים ביו טיוב (כדי שתהיה קצת עברית ברקע) ושנ"צ.

אנחנו קמים מאוחר מדי. רעבים, ומותשים. בזמן שישנתי חיפש אותי השכן. יש לו כשרון לדפוק על הדלת תמיד כשאנחנו ישנים. אנחנו מתנדבים בימי שבת בחלוקה של לחם לנזקקים. את הלחם אוספים ממאפיה שתורמת את השאריות שלה. אני אומר מתנדבים, אבל אהובתי בעצם מארגנת את זה. זה התחיל מהעבודה של סוזן, צ'פליין (chaplain) מקומית, ועבר אלינו. אין מילה בעברית לצ'פליין, כך גיליתי. אהובתי אחראית למשימת התיאום בין כל המתנדבים, ואני לחלק הפיסי. הילד עוד לא מוכן לישון בשמונה, אז אנחנו הולכים שלושתנו. הפעם אין הרבה אנשים, אבל גם אין הרבה לחם. פיטר, כומר קוריאני שהגיע להשתלם כאן, נסע במסחרית שלו ביחד עם בחור אירני, כדי להביא את הלחם. בצוות שלי יש בחורה מקרואטיה וישראלי חביב. אנחנו מחלקים את הלחם בזריזות, כל אחד יודע את המשימה שלו: חלוקת לחם למבוגרים, מתוקים לילדים, שטיפת הארגזים, נקיון של האזור. הפעם זה נגמר מהר, ולי יש זמן לדבר עם האחראית המקומית - בחורה חביבה שלומדת לימודי ארכיון (יש דבר כזה). אהובתי ניגשת לברר אם המסיבה בחדר הסמוך זקוקים ללחמניות, כי נשארו המון. 

אנחנו נשארים ערים עד מאוחר מדי, וקמים מאוחר מאוד למחרת. קר בחוץ מאוד, הדשא קפוא - וזה יפה. לפחות הערפל נעלם, והשמש זורחת. החלטה מהירה, במקום קפה בבית אנחנו יוצאים לקפה משפחתי בחוץ. רבע שעה הליכה, שתי תחנות באוטובוס. קפה לנו, וכדורי דונאטס קטנים לילד (ולנו). אחר כך טיול בשכונה. יום ראשון בבוקר וכולם עוד ישנים. אנחנו חוזרים הביתה בדרך ארוכה יותר, ובזמן שאני שם ארוחת צהריים היא מריצה את הילד בחוץ (סקוטר). 

יש קצת ענייני כביסה. יש לנו חדר כביסה שכונתי, וזוגתי היא הממונה (המשפחה הסינית שהיתה ממונה עוזבת בקרוב). נשאר קצת כסף וקנינו איתו שואב אבק מקצועי שיוכל לעבור בין הבתים. משום מה כולם שמעו שנשאר כסף, הם באים לברר כמה ואם הם יקבלו בחזרה קצת. כן, אבל אחרי פברואר, כדי שנוכל לראות מה המאזן שלנו. לא רצינו לנהל את הכביסה, אבל אם זה לא היה אנחנו היה נשאר פשוט בלגאן. הסינים מדברים רק עם עצמם, הקוריאנים לא מדברים עם אף אחד, ושאר המשפחות בשכונה (בנגלדש, מצריים, צ'ילה) לא מעונינות. אני מפחד לחשוב מה יקרה אם זה יהיה בידיים של אחת מהמשפחות האמרקאיות/קנדיות. אני לא חושב שהם מסוגלים לנהל משהו. היתרון בניהול הכביסה, הוא כמובן שליטה במשאב שכונתי חשוב. היא מנצלת את הסיבוב כדי לדבר עם אחד השכנים (צ'ילה). הוא חובב אופניים, והסכים לתקן את האופניים של הקטנטן (ולמצוא לה זוג. לי כבר יש). 

שוב שנ"צ. קמים מאוחר מדי, אז יוצאים שוב לטיול בשכונה. היה לי חלום ללכת ליער עם הילד, אבל כנראה שקצת קר בשביל זה בכל מקרה. אנחנו תרים את שבילי השכונה עד שהשמש שוקעת, וממשיכים עוד שעה ארוכה בחושך. אחרי שהילד הולך לישון (לא בלי מאבק) אנחנו יושבים לעשות את כל מה שצריך. אני - שעורים בקוריאנית, וכלים, והיא את ניהול החשבונות שלנו. הילד ישן כבר, עבר יש מהומה מעבר לקיר. אהובתי הולכת לצעוק על שכנים שיהיו בשקט, וחוזרת עם הבשורה: אתמול נולד להם בן (ידענו שהיא בהריון), ועכשיו הזאטוט צורח ואמא שלה (שהגיע מסין לרגל המאורע) דופקת שניצלים. כנראה זאת התרפיה שלה (גם אמא שלי ככה). טוב, זה קצת מוזר, ויש לנו קצת רגשות אשם אז אנחנו נותנים להם שוקלדים. זוגתי חושבת שאשה שילדה תדע להעריך שוקולד, ונראה שהיא צודקת. 

סוף שבוע אחד.