ועכשיו ברגש

ביום שישי פגישה עם מר אן. 

בקוריאה הוא סיים את הדוקטורט שלו בהצטיינות, באחת האוניברסיטאות הגדולות. אשתו, גם היא ד"ר לתחום דומה. הוא מומחה בתחום שלי, ויש לי המון שאלות. כאן בקנדה, אין לו עם מי לדבר. התעודה שלו - אין לה משמעות. מדבר אנגלית שבורה, בקושי. הקוריאנית שלי שבורה לא פחות. אבל ברגע שאני מציג לו שאלה, העיניים שלו נוצצות. הוא מציע צהריים משותפים, ומכוון אותי לחניה. אנחנו נוסעים מרחק קצר מהאוניברסיטה למסעדה ויאטנמית, ושם, בזמן שאנחנו מתמודדים עם קערה (אמבטיה למען האמת) של מרק רותח וחריף, הוא שואל אותי על הלימודים שלי. אני מראה לו כמה ספרים, והוא שוקע בהם בשמחה, מתעלם מהסביבה. אני שואל שאלות והוא עונה. כאשר אני לא מבין הוא כותב בסינית קלאסית על המפית, השפה המשותפת שלנו. אני שואל והוא עונה. 

אחר כך אנחנו עוברים לקנות קפה בסטבקס. אני קונה לטה והוא אמריקנו. מרגיזה אותי הבדידות האקדמית שלו כאן, מעליבה אותי. אף אחד מהמורים שלי (כאן או בארץ) לא מסוגל לעשות את מה שהאיש הזה עושה, ובכל זאת אף אחד לא מכיר אותו. הוא לעומת זאת, שליו. יש לו מלגת מחקר קטנה שמממנת אותו מספיק כדי לפרסם מאמרים. אולי יום אחד הוא ידע מספיק אנגלית כדי ללמד כאן, ואולי לא. גם בשלוות הנפש הזאת יש משהו יפה.